מה משותף ל"ורטיגו", "האזרח קיין", "2001: אודיסאה בחלל", "מלהולנד דרייב", "פרסונה" ו"אפוקליפסה עכשיו", מעבר לעובדה הידועה והמיידית שהם מצויים בעשרים המקומות הפותחים ברשימת הסרטים הגדולים אי פעם של ה-BFI מזה שנים ארוכות? כולם ללא יוצא מן הכלל עוסקים או מבטאים אובססיה – בין אם בקווי העלילות שלהם, בין אם בפרפקציוניזם הצורני שלהם – וכידוע ברוב המקרים, ובוודאי בסרטים האלו, זה בא ביחד – או בין אם בעובדה שהאופי של הבמאים שלהם כולם הוא אובססיבי.

 בכלל, הקולנוע לא היה יכול שלא לצמוח מחבורה של משוגעים לדבר שפיתחו בדם יזע ודמעות את המצלמות הראשונות והסריטו את התמונות הנעות הראשונות שעמדו במבחן עקרון התמדת הראייה. מאותה נקודה היסטורית של "פועלים עוזבים את המפעל" ואילך כמעט כל ציון דרך משמעותי בתולדות הקולנוע – הן כאמנות מתפתחת והן כתעשייה – לוותה בשיגעון אובססיבי והכרחי (לעיתים בליווי התמוטטויות עצבים קלות יותר או פחות). במהרה גם האהבה לקולנוע – הסיניפיליה – נהפכה לתופעה תרבותית מודרנית וחסרת תקדים, הרבה בזכות חבורה של במאים צרפתיים צעירים בתחילת שנות השישים, שגם ייסדו לימים את התנועה שמהווה קו פרשת מים של ממש בתפקידו ומקומו של הקולנוע במודרניות המתעצבת. כשחקר ולימודי הקולנוע החלו להתגבש חוקרות וחוקרים משפיעים גם זיהו ועמדו על האובססיות שלשיטתם הקולנוע נתון בהם ועליו להיחלץ ממנו או להציב להם התנגדות ראויה (תהיה זו תאוריית האוטר של מבקרי-במאי הגל החדש הצרפתי שהמבקר אנדרו סאריס ייבא לארה"ב ותרם להנחלתה ושליטתה עד היום, או יהיו אלו טקסטים קאנוניים כ"עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" של לורה מאלווי, שזיהה אובססיה הרסנית אך גם יצר פרקטיקה שאינה מאותגרת מספיק ובכל נהפך לאובססיה חדשה). לכל אמנות נדרשת אובססיה, אך נדמה כי הקולנוע נטה גם לבטא ולהנכיח אובססיות רבות בעצם הפופולריות שלו כאמנות וכתעשייה, אך גם כדרכו המופלאה הוא ממשיך להוות מראה מודעת יותר או פחות לעצם האובססיות בהם המין האנושי כלוא – בעבר, בהווה ואולי גם בעתיד. בגיליון זה, הכותבות והכותבים עומדים על צורות שונות של אובססיה כפי שבאים לידי ביטוי ביצירות המרתקות שהן.ם בחרו להרחיב עליהן. בכך הם כמו מבקשים ודורשים מאיתנו להכיר בדרכים השונות שהאובססיה עיצבה הן סרטים רבים והן את הקולנוע כאמנות.