צעיר הדיינים, זקן הרבנים: סיפורו של יהושע מאמאן

בדומה לשמות משפחה יהודיים רבים, גם שם משפחתו של הרב יהושע מאמאן, זקן רבני יהדות מרוקו, שנפטר השבוע בגיל מאה, נגזר משמו של מקום. במקרה שלו היתה זו העיר מימן במחוז אורנס בספרד, בה חיו יהודים מאז המאה ה-11. שמות משפחה נוספים שמקורם זהה הינם מאמא, מאמאני, מימון, בן מימון ובן מאמאן.

משפחתו של מאמאן נקראה במקור בן מימוני, בהמשך בן מאמאן ובדורות האחרונים קוצר שמה למאמאן. המשפחה היתה מצאצאי הרמב"ם ומהמיוחסות מקרב מגורשי ספרד אשר הגיעו למרוקו. לאורך הדורות הצמיחה המשפחה רבנים בעלי שם. אחד מהם, שחי במאה ה-19, עלה כנער לארץ ישראל, התיישב בטבריה ובצפת וכונה "המלאך רפאל".

בני המשפחה במרוקו התרכזו בערים מרקש, מקנס, פס והעיר הסמוכה צפארו, שם נולד הרב יהושע מאמאן ב-1918 לאביו רבי רפאל עמרם ולאמו אסטריליא.

הקהילה היהודית, שהתקיימה בצפארו עד שנות ה-70 של המאה הקודמת, היוותה בשיאה מחצית מתושבי העיר. בין גדולי בניה היה הרב רפאל משה אלבז, בן המאה ה-19, שנחשב אחד מאדריכלי השירה העברית במרוקו.

בספר תולדות המשפחה, שהוציאה משפחתו של מאמאן, מתואר כי התבלט "בכשרונות מזהירים" משחר ילדותו, וכי כבר בגיל 18 יצא שמעו ברחבי העיר כשנשא ונתן בענייני הלכה ופסיקה. נסיונו של אביו לשלוח אותו ללמוד מקצוע – נגרות – הסתיים בכישלון, לאחר שמאמאן אמר: "חשקה לבי בתורה בלבד, מוכן אני ללמוד מעוני, נפשי קשורה בעבותות אהבה לתורה".

סגירה

הוא הוסמך כשוחט, מוהל ורב, ואז, בגיל 28, שנתיים לפני המועד הקבוע בחוק, ניגש למבחנים הקשים להסמכה כדיין (שופט בבית דין הלכתי), ועבר אותם בהצטיינות ובציון הגבוה ביותר. "די לציין, כי במבחן בפסיקה ההלכתית, לו הקדישו הבוחנים שמונה שעות, סיים הרב את בחינתו תוך שעה ומחצה, לתדהמת הבוחנים, אשר חשבו כי משהו אינו כשורה", נכתב בספר.

מאמאן, שהיה לצעיר בדייני מרוקו, מונה לרב ולדיין בעיר הנמל סאפי (אספי). בהמשך התקדם לתפקיד סגן הרב הראשי בעיר הבירה רבאט ולאחר מכן היה הרב הראשי וראש בית הדין לערעורים במרקש.

מאמאן התגאה כי ב-22 שנות כהונתו כדיין במרוקו הצליח תמיד להשכין שלום בין הזוגות שהתדיינו אצלו ואף גט לא יצא מתחת ידו, מלבד מקרה אחד, בו על אף מאמציו לא עלה בידו הדבר. ואולם גם לאחר מתן הגט הוא המשיך במאמציו עד שעלה בידיו להחזיר את הזוג לחיים מאושרים יחד.

סגירה

"מנהגי ישראל נשמרו אצלנו לכל פרטיהם ודקדוקיהם והחיים הקהילתיים היו תוססים למדי", סיפר לימים על מחצית חייו הראשונה, במרוקו. "יחסו של המלך ליהודים טוב היה ומצבם הכלכלי שפיר. סמכויות גדולות ונרחבות הוענקו על ידי הממשלה לרבנים ולדיינים בענייני אישות ובכל הנוגע לדיני ישראל", הוסיף.

ב-1967, כשהיה כבן 50, ויתר על האפשרות להיות מועמד לתפקיד הרב הראשי של מרוקו, ועלה לישראל, כדי לסעוד את אמו החולה, שעלתה לפניו. בארץ הוא מונה לרב הספרדי הראשי של נהריה, שם גר עם משפחתו עד 1978. בהמשך כיהן כדיין אזורי בבאר שבע עד 1988 ואחר כך, עד 2009 היה כחבר בית הדין העליון לערעורים בירושלים.

מאמאן, יקיר העיר ירושלים, נודע גם בזכות דאגתו ליתומים ולאלמנות וכן התפרסם עקב יצירותיו הספרותיות התורניות. ספרו העיקרי, "עמק יהושע", בשבעה חלקים, היה ספר שו"ת (שאלות ותשובות) על "שולחן ערוך". כשנשאל מה סוד אריכות ימיו הצביע על ספרי התורה שעל שולחנו, בירושלים, ואמר: "כי הם חיינו ואורך ימינו".

הוא היה נשוי למרים לבית זיני, שנפטרה, והותיר שלושה ילדים, נכדים ונינים. אחת מנכדותיו, מרים, נרצחה בפיגוע בבית הספר היהודי בטולוז ב-2012, כשהיתה בת שמונה.

כשהתבשר על כך, ביקש מאמאן לראות את תמונתה, אותה הביאה לו כמה חודשים לפני שנרצחה, בעת ששהתה בחופשת הקיץ בביתו. לאחר שהביט בה אמר: "התורה היא נחמתנו והיא תרפא אותנו משברוננו", וחזר ללמוד.