את לא נולדת פמיניסטית

אחת לכמה שנים שב ומתעורר בעולם העניין בסימון דה בובואר, אחת הנשים המשפיעות ביותר במאה ה-20 ואולי בכלל. אחרי שנטחנו עד דק פרטי חייה האישיים, החברתיים, הפילוסופיים, הספרותיים, אחרי שכבר הועם זוהרה, פתאום יוצאים לאור עוד ביוגרפיה, עוד חלופת מכתבים, עוד תרגום חדש לאחד מספריה - ושוב עומדת דה בובואר במרכז העניינים, באותו להט ובאותה סקרנות שעוררה סביבה מאז ומעולם. כי ככה זה עם מיתוסים: הם לא מתים אף פעם.

בכל גל כזה של התעניינות מחודשת, מוארת דמותה של דה בובואר באור אחר. כך במשך עשרות שנים מתערבבות להן פיסות רכילות ברעיונות פילוסופיים, מכתבים אישיים ביצירות ספרותיות, חיים אישיים וחיים אינטלקטואליים נשזרים זה בזה.

בקרוב תראה אור בעברית האוטוביוגרפיה של דה בובואר, "זכרונותיה של נערה מבית טוב" בהוצאת כתר. באותה הוצאה תראה אור השנה בהוצאה חדשה גם הנובלה "מוות רך מאוד" שכתבה דה בובואר על מחלתה ומותה של אמה. לא מזמן ראה אור הספר "בארבע עיניים" (הוצאת עברית) מאת הייזל רולי, על מערכת היחסים המסובכת בין דה בובואר לפילוסוף ז'אן-פול סארטר.

אל תקרא לי "אמא"

דה בובואר, שהיום מלאו 100 שנה להולדתה, השאירה אחריה שורה ארוכה של ספרים. הספר הראשון שכתבה, "מרסל, שנטל, ליזה", נדחה ב-1937 על ידי שני מו"לים. הספר הראשון שפירסמה היה "המוזמנת" מ-1943 ומאז פירסמה רומנים, נובלות, ספרי עיון ותיעוד וספרי הגות. היא עסקה בפילוסופיה קלאסית, באקזיסטנציאליזם ובפמיניזם.

השאלה הגדולה שהעסיקה אותה היתה: מהי אשה. מבחינתה זו היתה שאלת מחקר. עד היום נחשבת דה בובואר לאחת ממייסדות הפמיניזם, למי שהניחה את יסודות המחשבה הפמיניסטית דרך מושגים כמו מין, מגדר, "אחרות", שנעשו שגורים ונתפשים היום כמובנים מאליהם, אבל אז נדרשה פריצת דרך מחשבתית כדי להשתמש בהם.

ספרה "המין השני" על שני כרכיו (הכרך השני ראה אור בעברית לאחרונה, בהוצאת בבל בתרגומה של שרון פרמינגר) דן בשאלה עד כמה יכולה אשה להיות אדם שלם וחופשי. "אשה לא נולדת אשה - היא נעשית אשה", במשפט זה החלה דה בובואר את ההפרדה בין מין למגדר. הנשיות בעיניה אינה תכונה טבעית, מהותית ונצחית, אלא תכונה נרכשת. היא מושג ערטילאי שנוצר מתוך הקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי.

בספר דנה דה בובואר ב"אחרות" של האשה בחברה האנושית - אחרות השונה במהותה מכל אחרות אחרת, שכן מערכת היחסים של המשועבד והמשעבד בתחום שבין המינים היא שונה: האשה היא "ה'אחר' בתוך שלמות ששני מרכיביה חיוניים זה לזה", כתבה. השאלה מהי אשה, ציינה דה בובואר, היא שאלה שמעסיקה נשים. בצרפתית המלה les hommes פירושה גברים וגם בני אדם. הגבר נתפש כיצור נייטרלי שלא צריך לשאול את עצמו מהו גבר.

"המין השני" יצא לאור ב-1949 ונתפש - אז וגם היום - כביטוי יוצא דופן של אומץ לב, עושר רוחני ומעוף.

"חלק מהדברים שהיא אמרה היום כבר מובנים מאליהם", אומרת החוקרת ד"ר אורית קמיר מהאוניברסיטה העברית. "חלק מהדברים מעוררים אי הסכמה, אבל היא היתה אחת ממניחות אבני הבניין של הפמיניזם המודרני. אם היא לא היתה שם, יכול להיות שזה לא היה המובן מאליו של היום. האם הרעיונות של הרצל על מדינה יהודית רלוונטית להיום? לא, אבל בעקבותיו המחשבה על חברה יהודית לאומית בלי מדינה כבר לא קיימת כמעט.

"אחד הדברים המעניינים בהגות שלה עוסק במרכזיות של אמהות בהגדרת הנשיות", ממשיכה קמיר. "היא לא התביישה להגיד שהאמהות היא מה שכובל את האשה. 20-30 שנה אחר כך נשים בחרו להתנער מהגישה הזאת, ולראות באמהות מקור עוצמה, אבל זה נושא שתמיד צריך להיות על סדר היום, במיוחד בישראל שבה הזיהוי של נשיות ואמהות הוא קיצוני בהשוואה לכל חברה מערבית אחרת".

לשרת את צורכי הגבר

עד כמה שימשה דה בובואר דוגמה אישית ומעשית לפמיניזם? התשובה אינה חד משמעית. במאמר על "המין השני" שפורסם ב"הארץ" ב-2001 כותבת קמיר כי עד כתיבת הספר באמצע המאה ה-20 היתה דה בובואר אמנם אשה עצמאית ונון-קונפורמיסטית, אבל לא פמיניסטית, שכן עד אז נהנתה מהצלחתה בחברה הגברית ולא הרגישה שייכת לחברה הנשית. רק כשהחלה לכתוב את "המין השני" וירדה לחקר השאלות על נשיות, הבינה עד כמה העולם נשלט בידי גברים, ועד כמה היא עצמה תוצר של אפליה קבוצתית מובנית.

הכרה זו הולידה אצלה תודעה פמיניסטית. היא הבינה כי האשה היא "אחר" משום שמצב זה משרת את צרכיו של הגבר. הגבר זקוק לאשה החלשה ממנו כדי להגדיר את עצמו, ואילו האשה משתפת פעולה עם זה כדי ליהנות מיתרונות הברית עם המעמד השליט. חלוקת הכוח בחברה אינה שוויונית, וכך גם מידת החירות המוענקת לגברים ולנשים.

על פי קמיר, הספר משקף תהליך של גילוי עצמי, מסע אודיסאי אמיץ שכולל גם רגשות תסכול, כעס, קנאה והלקאה עצמית. "נדירות הן הנשים שבהגיען להשכלה, למעמד ולכוח... מעזות להיחשף, להסתכן ולקרוא תיגר על ההגמוניה הפטריארכלית שבתוכה הן צמחו, ובהן הן תלויות לשם דימוי עצמי, הכרה, קבלה, הערכה ופרנסה", כותבת קמיר.

דורות שלמים של חוקרות פמיניסטיות, ובהן ג'ודית באטלר, ז'וליה קריסטבה, לוס איריגארי ואחרות, הושפעו מכתביה של דה בובואר - חלקן ביקשו לפתח את הרעיונות שלה, אחרות חלקו עליה וביקרו אותה. ואכן, לא מעט פמיניסטיות מתחו ביקורת קשה על דה בובואר - על הפער שבין קביעתה כי הנשיות היא מצב שמגיעים אליו לבין הדטרמיניזם המאפיין את תיאוריה; ועל כך שהיא עצמה אימצה את סולם הערכים וכללי ההתנהגות הגבריים.

אשר לפילוסופיה שלה - במשך עשרות שנים נחשבה דה בובואר לנספחת הפילוסופית של בן זוגה, ז'אן-פול סארטר. רק בעשור האחרון - בעקבות יומנים ומכתבים שהתגלו לאחר מותה - החלה קבוצה גדלה והולכת של פילוסופים להתייחס אליה ברצינות. עבודות מחקר נכתבות על הגותה, ויש חוקרים הטוענים כי דה בובואר היא זו שעומדת מאחורי הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים שפיתח סארטר. ואולם, דה בובואר עצמה לא הגדירה עצמה מעולם כפילוסופית ודאגה מבחינה זו להישאר באחורי הבמה. "מבחינה פילוסופית", אמרה פעם, "לי היה רק תפקיד של תלמידה".

אמה התנגדה ללימודים בסורבון

היא נולדה ב-9 בינואר 1908 בפאריס למשפחה בורגנית, שירדה מנכסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. חינוכה היה קתולי. כשהיתה בת 8 החלה לכתוב, ובנעוריה התמסרה לאהבת הקריאה. בבגרותה הלכה ללמוד ב"קור ד'זיר", מוסד שמרני לנערות. כשביקשה ללמוד באוניברסיטה אסרה עליה אמה להירשם לחוג לפילוסופיה; היא ראתה בסורבון את התגלמות חטאיה של החשיבה החילונית. לכן החלה דה בובואר את לימודיה האקדמיים בלימודי בלשנות קלאסית ומתמטיקה. לאחר שסיימה את השנה הראשונה בהצטיינות, עברה ב-1926 ללמוד פילוסופיה בסורבון, כפי שרצתה מלכתחילה. ב-1931 קיבלה את משרתה הראשונה כמורה במרסיי, ועם הזמן היתה למרצה נערצת לפילוסופיה במוסדות חינוך שונים. בין השנים 1941-1943 כיהנה כפרופסור בסורבון.

בזמן הכיבוש הנאצי בצרפת לא הצטרפה דה בובואר למחתרת הצרפתית. היא אמנם הגדירה את עצמה אנטי-נאצית, אבל המשיכה בעיסוקיה הרגילים כמעט ללא הפרעה מצד שלטונות הכיבוש. לאחר המלחמה פירסמה את הנובלה "דמם של אחרים", שבה התמודדה עם שנות הכיבוש בצרפת.

שנים רבות עברו עד שאפשר היה לציין את שמה של סימון דה בובואר בנפרד מן השם סארטר, הפילוסוף הצרפתי שהיה אהובה במשך 50 שנה. סיפור יחסיהם המורכבים תועד רבות. במשך שנים הגדיר אותה לקסיקון צרפתי "סופרת, תלמידה ובת זוגו של סארטר", אבל מאז זרמו הרבה מים בסיין, ודה בובואר נחשבת כיום פילוסופית וסופרת בזכות עצמה. "המין השני" היה לנכס צאן ברזל בהגות המערבית של המאה ה-20, ויש הסבורים כי ליד הספר הזה מתגמדים כל ספריו של סארטר גם יחד.

סארטר ודה בובואר, שני סטודנטים לפילוסופיה בסורבון, הכירו ביולי 1929. להט אינטלקטואלי חיבר ביניהם בתחילה. הסטודנטית הצעירה לפילוסופיה היתה תלמידה מחוננת. היא עברה את בחינות ההסמכה הקשות בהצטיינות, ובכך היתה לאשה התשיעית בלבד שעברה את המבחנים האלה ולנבחנת הצעירה ביותר. באותה שנה הגיעה דה בובואר למקום השני מבין המצטיינים. למקום הראשון הגיע סארטר, ששנה קודם לכן נכשל בבחינות אלה.

"הייתי בת 22 והוא בן 25 ועד מהרה הפקרתי בידיו בהתלהבות את עצמי ואת חיי", כתבה במכתב מ-1948. "הוא היה הגבר הראשון ששכבתי עמו, וקודם לכן לא התנשקתי אפילו עם מישהו. זה כבר הקיום שלי קשור בקיומו שלו, בקשרים של אהבה הקרובה יותר מכל לאחווה מוחלטת. מבחינה מינית זו לא היתה הצלחה, בעיקר בגללו, שהמיניות אינה חשובה לו". דה בובואר הגדירה את יחסיהם "אהבה הכרחית", שאינה מונעת מהם "אהבות נסיבתיות".

ואהבות מסוג זה אכן פרחו אצל שניהם. ביוגרפים ועיתונאים רבים תהו על טיב יחסיהם של דה בובואר וסארטר. האם היתה זו תבנית של זוגיות חדשה, פורצת מסגרות, שכוננה על ידי אשה, או שמא, למרות הכל, היה זה קשר שבו אשה שוב משתעבדת לגבר ולצרכיו, אף על פי שהיתה ממייסדות הפמיניזם.

כך או כך, הקשר בין השניים נמשך 50 שנה וכלל קשרים רומנטיים ומיניים שלא היו מקובלים באותה תקופה, כולל העברות בני ובנות זוג מאחד לשני (אחד המקרים המפורסמים היה הרומן הכפול של דה בובואר וסארטר עם האחיות קוזקייביץ, תלמידות צעירות שלהם, שהיו שילוב של מאהבות ו"בנות מאומצות"), רומנים מתוקשרים (למשל של דה בובואר עם הבמאי קלוד לנצמן, שהיה צעיר ממנה ב-17 שנה) ולא מעט שערוריות שהעמידו את רמת המוסר שלהם תחת סימן שאלה אחד גדול.

ב-1997 יצא לאור בהוצאת גלימאר הספר "אהבה טרנסאטלנטית", אוסף האיגרות שכתבה דה בובואר לאהובה, הסופר האמריקאי נלסון אלגרן, במשך 17 שנה - בין השנים 1947-1964. באיגרות מצטיירת דה בובואר כאשה אוהבת, המבקשת להיכנע לרגשותיה ("אני רוצה להיות האשה הערבייה הקטנה שלך", כתבה לו, "אני אהיה אשתך, אשטוף כלים, אטאטא הכל כמו שצריך, אלך לעשות קניות, אקנה ביצים ועוגת רום, ולא אגע בך בלי רשותך").

דה בובואר לא נישאה מעולם ולא ילדה ילדים. אחד הרומנים הידועים שלה היה עם סטודנטית לפילוסופיה, סילווי לה בון, שאותה אימצה לבסוף כבת ובידיה השאירה את ניהול עיזבונה.

"בעיני פחות חשוב הפן של חייה האישיים, שזה אולי סוד קסמה ולכן ממשיכים להתעניין בה", אומרת קמיר. "פחות חשוב אם היא כן הביאה סטודנטיות שלה לסארטר כדי שישכב אתן ואם היא קינאה או לא - המציצנות הזאת מקטינה אותה. הרעיונות שלה חשובים יותר".

ב-1986 מתה סימון דה בובואר, בת 78, ונקברה ליד סארטר בבית הקברות במונפארנס בפאריס.