חלום טוקיו | "אחרי החשיכה"

אחרי החשיכה הרוקי מורקמי. תירגמה מיפאנית: מיקי בול. הוצאת כתר, כנרת זמורה-ביתן, 192 עמ', 89 שקלים

אחרי שזיווג את הריאליזם והסוריאליזם בכל תנוחה אפשרית, והעמיד צבא של יצירי כלאיים ספרותיים שהפכו אותו לסופר פולחן, מרשה לעצמו הרוקי מורקמי לעצום עיניים. השינה שלו, באופן לא מפתיע, היא לא מהסוג שפוגשים בשירי ערש. החדשות הטובות הן שהוא לקח אתו מצלמה לתוך החלומות.

"אחרי החשיכה", הספר החדש של איש ההזיות מיפאן, מתרחש בטוקיו הלילית, על התפר שבין שינה לערות. הסיפור מתחיל בנקודה כלשהי מעל העיר, ארבע דקות לפני חצות, רגע לפני חילופי המשמרות בין החוק של היום לבין החוק של הלילה. לפני שאנחנו צוללים לתוך הלילה מבהיר מורקמי את חוקי המשחק: אנחנו "נקודת מבט טהורה בלבד", אין באפשרותנו להתערב במתרחש.

כשהמצלמה הדמיונית יורדת לקרקע, אנחנו מגלים נערה צעירה ותמימה בבית קפה. הנערה, מרי, החליטה לבלות את הלילה בעיר אחרי שלא הצליחה להירדם. נדודי השינה תקפו אותה לראשונה חודשיים קודם לכן, אחרי שאחותה הגדולה, דוגמנית בשם ארי, שקעה בשינה מסתורית. כמה דקות מאוחר יותר פוגשת מרי טרומבוניסט צעיר, שמוביל אותה הישר למרכזה של פרשייה פלילית. בזמן שמרי מגלה את טוקיו הנסתרת מעין, זוכה ארי לביקור מטריד בתוך שנתה, שהופך אותה לאסירה בתוך חלומה. ככל שהלילה של שתי האחיות הולך ומעמיק, מתחילים להתגלות חוטים דקים שמקשרים בין שתי העלילות, עד שקשה לפענח את האחת בלעדי השנייה.

מורקמי לא טורח להסתיר את מקורות ההשראה שלו. ההקבלה בין מרי לכיפה אדומה, ובין ארי ליפהפייה הנרדמת, בולטת ממש כמו האף של פינוקיו. בכלל, טוקיו הלילית כולה ועולם החלום הופכים תחת ידיו של מורקמי לגרסה המודרנית של היער מסיפורי האחים גרים. במקום שבילים צרים מציע מורקמי סמטאות אחוריות, במקום חיות ליליות אנשים שנמלטו מאור היום ובמקום צללים מתעתעים נורות ניאון מסנוורות.

אחרי שהוא גומר להחשיך את טוקיו, מתרצה מורקמי ומציב בה פנס רחוב אחד, בדמותה של הכמיהה לאהבה. מקור האור הבודד גורם לכל הדמויות להימשך אליו באופן בלתי נשלט, כל אחת מתוך כאבה הפרטי. בעוד שארי מחכה, ככל הנראה, לנסיך שיעיר אותה, נאלצת מרי להתמודד, לראשונה, עם הכמיהה שלה לקשר עם גברים, שאותה הדחיקה עד היום. גלריית דמויות המשנה משלימה את מעגל הכמיהה, עם שורה של סיפורי חיים רוויי בדידות.

בזמן שהדמויות שלו עסוקות בחיפוש אחר אהבה, מורקמי מפזר רמזים שמבהירים את דעתו בנושא. אחד הבולטים שבהם הוא הבחירה למקם חלק ניכר מהעלילה במלון אהבה בשם "אלפאוויל". לצד האירוניה שמגולמת במונח "מלון אהבה" (מלון שמשכיר חדרים על בסיס שעות לצורך קיום יחסי מין. רבים מהמבקרים הם זונות ולקוחותיהן), קשה להתעלם מההפניה ל"אלפאוויל", סרטו הנודע של גודאר, שמתרחש בעיר עתידנית שהאהבה הוצאה בה מחוץ לחוק. גם הבחירה של מורקמי לספר את הסיפור מבעד לעדשת מצלמה דמיונית מתגלה כהערה בדבר המחסור ברגש. נאמן להבטחה למנוע מאתנו להתערב במתרחש, נוקט מורקמי בטון סיפורי שנע בין דיווח יבש לסיפוריות מרוחקת. התוצאה, כצפוי, היא קושי רב לפתח מעורבות רגשית כלפי הדמויות.

אבל אז קורה משהו מוזר. אחרי שכבר השתכנענו שהלילה אפל ושהסיכוי לאהבה נמוך יותר מהסיכוי למצוא סושי טוב באלנבי, מתברר שדווקא המפגש שלהם מוליד, באורח פלא, תקווה. ברגע שהאחיות מסכימות לקבל על עצמן את מערכת החוקים האלטרנטיווית של הלילה, על הפחדים והסכנות, נפערת פרצה במציאות שמאפשרת להן תקווה לשינוי.

במידה מסוימת, אפשר להגיד שמורקמי מתרגל את מה שהוא מרצה לו. כמו הדמויות שיצר, גם הוא אזר אומץ ושינה את מערכת החוקים שלו כשבחר להימנע מהבעת רגש. אבל צלילה אל הלא-נודע צריכה להתבצע עם כל הגוף, ודווקא במקומות המורקמיים המוכרים בספר יש תחושה שהוא השאיר את הראש מחוץ למים. הדיאלוגים המפורסמים על מהות הלא-נודע, למשל, נראים מוכרים וכך גם ההומור שנעדר את האיכות המשונה המפורסמת. התוצאה הסופית מעוררת הערכה (אבל אולי לא מצדיקה תמונה משותפת נוספת עם ניר ברקת על רקע הכותל).