iBet uBet web content aggregator. Adding the entire web to your favor.
iBet uBet web content aggregator. Adding the entire web to your favor.



Link to original content: https://he.wikipedia.org/wiki/כרמן
כרמן – ויקיפדיה לדלג לתוכן

כרמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כרמן
Jorge
מידע כללי
מלחין ז'ורז' ביזה
לבריתן אנרי מליאק עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך יצירה 1875 עריכת הנתון בוויקינתונים
מבוסס על נובלה מאת פרוספר מרימה
סוגה אופרה דרמטית
שפה צרפתית.
מספר מערכות 4
זמן התרחשות העלילה העשור הראשון של המאה ה-19 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות העלילה סביליה, ספרד
תפקידים
  • כרמן, צוענייה (מצו-סופרן לירי או סופרן דרמטי)
  • דון ז'וזה, קורפורל בחיל המשמר (טנור ספינטו)
  • אסקמיו, לוחם שוורים (בס-בריטון)
  • מיכּאלה, נערה כפרית (סופרן לירי)
  • זוניגה, ליטנאנט (בס)
  • מוראלס, קורפורל (בריטון)
  • פרסקיטה ומרסדס, צועניות (סופרן ומצו-סופרן)
  • לילאס פאסטיה, פונדקאי (תפקיד דיבור)
  • אנדרה, ליטנאנט (טנור)
  • לה דנקאירו ולה רמנדאדו, מבריחים (בריטון וטנור)
  • צועני (טנור)
  • מורה דרך (תפקיד דיבור)
  • מוכרת תפוזים (אלט)
  • חייל (תפקיד דיבור)
  • מפקד בית הסוהר (דומם)
  • חיילים, בחורים, עובדות בית החרושת לסיגריות, אוהדי אסקמיו, צוענים וצועניות, סוחרים ומוכרות תפוזים, שוטרים, לוחמי שוורים, המון, ילדי רחוב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

כרמןצרפתית: Carmen) היא האופרה הצרפתית הכי מפורסמת בעולם, ויצירתו המוכרת ביותר של המלחין ז'ורז' ביזה. הלברית, שנכתבה על ידי אנרי מֵייָאק (Meilhac) ולודוביק הַלֵוִי, מבוססת על הנובלה "כרמן" מאת פרוספר מרימה.

הצגת הבכורה של האופרה הייתה באולם האופרה קומיק שבפריז ב-3 במרץ 1875. במשך שנה לאחר הופעת הבכורה נחשבה האופרה "כרמן" לכישלון, וכונתה על ידי המבקרים "לא מוסרית" ו"מלאכותית". כיום מוכרת "כרמן" כאחת האופרות הפופולריות ביותר בעולם[1]. לפי הארגון אופרה אמריקה האופרה כרמן מדורגת במקום הרביעי ברשימת האופרות המוצגות ביותר בצפון אמריקה.

האופרה מספרת את סיפורה של כרמן, צוענייה יפהפייה חמת מזג, ששברה את לבם של מחזרים רבים. היא מחזרת אחרי קורפורל (רב"ט) דון ז'וזה מחיל המשמר ומשכנעת אותו להישאר עמה בלילה אחרי שעת השיבה לבסיס. שבוי בקסמה הוא עורק ומצטרף לקבוצת המבריחים שכרמן שייכת אליה. לאחר שכרמן בטוחה בהשפעתה עליו, היא מתנערת ממנו לטובת לוחם הפרים אסקמִיוֹ.

חלקים מסוימים מהאופרה מוכרים מאוד כיצירות בפני עצמן, בהן הפרלודשיר הטוראדור והאריהההבנרה, וכן "סוויטת כרמן" שהיא עיבוד של רודיון שצ'דרין ומכילה קטעים מוכרים מן האופרה.

בתחילת שנת 1873 הזמין מנהלה האמנותי של האופרה קומיק, דו לוקל (Du Locle) מביזה אופרה על פי הרומן של מרימה. הצגת הבכורה של האופרה הייתה מיועדת לסוף אותה שנה, אך עקב קושי בליהוק התפקיד הראשי החזרות לבכורה החלו רק באוגוסט 1874.

ביזה קנה בית בבוז'יוואל (Bougival), הנמצאת עשרים קילומטרים מערבית לפריז, על גדות נהר הסן, ושם ישב לכתוב את יצירתו. עד קיץ 1874 סיים ביזה את הנוסח לפסנתר של האופרה, ונדרשו לו חודשיים נוספים לסיים את התזמור (זמן שיא להשלמת אופרה בסדר גודל כזה).

פרסום הלִברית של היצירה עורר שערורייה בקרב חוגי האמנים, שגרסו שהוא אינו מוסרי. השערורייה גרמה לעיכוב בליהוק התפקיד הראשי. לפחות זמרת מפורסמת אחת (ששמה לא הוזכר) סירבה כשהוצע לה התפקיד. בסופו של דבר, בדצמבר של אותה השנה, הסכימה המצו סופרן המפורסמת סלסטין גאלי-מרייה (Galli-Marié) להופיע בתפקיד כרמן, וזאת בלי לראות את הפרטיטורה.

בזמן החזרות הביע עוזרו של דו לוקל, דה לוואן (De Leuven), את מורת רוחו מעלילת האופרה ולחץ על ביזה ועל כותבי הלִברית לשנות את הסוף הטרגי. לאופרה קומיק היה שם של תיאטרון משפחתי, והורים רבים נהגו לקיים ראיונות לחתנים עתידיים בתאיו במהלך ההצגה. דה לוואן חשש כי סוף כזה ימנע ממשפחות לבוא לראות את האופרה, ובכך יהרוס את שם המוסד כתיאטרון משפחתי. כותבי הלברית הסכימו לשנות את הסוף, אך ביזה סירב. חילוקי דעות אלו הובילו להתפטרותו של דה לוואן מהפקת האופרה בתחילת שנת 1874. באוקטובר החלו החזרות, שהתארכו לחמישה חודשים (הרבה יותר מהמצופה). נגני התזמורת של האופרה קומיק טענו כי הפרטיטורה איננה ניתנת לנגינה ולצוות הזמרים היה קשה לעקוב אחרי הוראותיו של ביזה. המתנגד הראשי היה דו לוקל[2]. שחיבב מאוד את ביזה, אך שנא את האופרה. האופרה קומיק הייתה במצב פיננסי קשה מאוד לאחר שלא זכתה להצלחה מאז האופרה "פאוסט" של גוּנוֹ. צרותיה הפיננסיות הרבות של האופרה קומיק הובילו את דו לוקל לחשוש ש"כרמן" תביא אותה למצב של פשיטת רגל.

פוסטר מהבכורה של כרמן ב-1875

כותבי הלברית, שהאופרה כרמן הייתה עיסוק מינורי מבחינתם, ניסו בחשאי לשדל את זמרי האופרה לבצע את תפקידיהם בדרמטיות מוגזמת כדי להנמיך את השלכות העלילה על צופיה, אבל לשמחתו של ביזה, בחזרות האחרונות של האופרה השתכנעו בעלי ההשפעה בגאוניותה של האופרה.

הצגת הבכורה של האופרה נערכה ב-3 במרץ 1875, שלושה חודשים לפני מות המלחין. באותו יום קיבל ביזה את אות לגיון הכבוד – תואר כבוד על שירות מצטיין לצרפת.

ארבעת המבצעים בתפקידים הראשיים של האופרה היו:

לפי יומנו של הלוי, הצגת הבכורה לא קצרה הצלחה. אמנם המערכה הראשונה התקבלה יפה, והאינטרמצו בין המערכה הראשונה לשנייה התקבל במחיאות כפיים, אך המערכות השנייה, השלישית והרביעית התקבלו בדומייה רועמת, למעט האריה של מיכאלה במערכה השלישית. המבקרים קטלו את האופרה בטענה שהלברית איננה מתאימה לאופרה קומיק.

גם הקהילה המוזיקלית ביקרה את ביזה על שהלך בעקבות וגנר ושם דגש רב יותר על התזמורת מאשר על הזמרים. לדוגמה, "שיר הצוענים" (מספר 12) נשען על תמיכה מלודית וקצבית רבה של התזמורת ואינו ניתן לביצוע בלעדיה; זאת ועוד, אם מנצח התזמורת איננו מקפיד די הצורך, "שיר הטוראדור" המפורסם מהמערכה השנייה יכול בקלות להיבלע בצלילי התזמורת, גם עם זמר בריטון חזק בתפקיד אסקמיו.

פרידריך ניטשה הציע בבדיחות הדעת, לראות במוזיקה של כרמן ניגוד ותרופה להשפעתן הרעילה של האופרות של וגנר. הוא הציג את הצליל התזמורתי הנקי של ביזה לעומת הצליל ה"ברוטאלי, האמנותי והתמים למראית עין" של וגנר וטען, כי המוזיקה של ביזה מצטיינת ב"עידון של גזע, לא של פרט." הוא שיבח אותה במילים אלה: "היא עשירה. היא מדויקת. היא בנויה, מאורגנת, מסתיימת." לא רק ניטשה התפעל מ"כרמן". ברהמס הוקסם משילוב ההרמוניה והקונטרפנקט שבה. ביוני 1882 פנה בהתלהבות אל המו"ל שלו, פריץ זימרוק בבקשה לשלוח אליו את הפרטיטורה והסביר, בבדיחות-דעת מהולה ברצינות, שהיא אהובה עליו יותר מכל היצירות האחרות בקטלוג של זימרוק – דהיינו, כולל יצירותיו הוא.[3]

למרות כל הביקורות השליליות היו מי ששיבחו את האופרה על מקוריותה. המשורר תאודור דה בנוויל, לדוגמה, שיבח את כותבי הלברית על שיצרו דמויות ריאליסטיות יותר משהיה מקובל באופרה קומיק.

עקב הביקורות השליליות הרבות בשנתה הראשונה היו רק 48 הצגות של האופרה באופרה קומיק. לקראת סוף תקופת ההרצה ההנהלה מכרה כרטיסים בהנחות גדולות בניסיון כושל למנוע הפסד גמור, וכשהסתיימה העונה לא רצה עוד איש להעסיק את הזמרים שמילאו את התפקידים הראשיים.

ביזה לא זכה לראות בהצלחת האופרה שכתב. הוא נפטר ב-3 ביולי, ממש לאחר ההצגה השלושים במספר. במשך המאה הבאה נכנסה האופרה לרפרטואר כחלק בלתי נפרד ממנו.

אף כי תפקיד כרמן נכתב למצו-סופרן, זמרות סופרן רבות, ביניהן לאונטין פרייס (שהייתה צריכה להתגבר גם על גזענות מושרשת בדרכה לתפקיד), שרו את כרמן על הבימה ובהקלטות. חילוקי דעות רבים התעוררו בשאלה מהו טיפוס הקול המתאים ביותר לתפקיד. לא זו בלבד שהוא מחייב היקף קולי רחב ויכולת ירידה תכופה אל הסף התחתון של המנעד, אלא שכדי להציג את כרמן כראוי לה המבצעת צריכה להיות מחוננת בכישורים דרמטיים יוצאי דופן ואף להיות רקדנית מעולה.

יסודות דרמטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כרמן" הייתה חדשנית עד קיצוניות בדרמה שבה: האופרה הצרפתית לא הוגבלה עוד לטיפוסים קומיים חד-ממדיים. שני גיבוריה הראשיים של היצירה הם מן הדמויות עזות המבע ביותר בספרות האופרה. נפילתו של דון ז'וזה ממאהב נאמן וחייל המכיר בחובתו למטורף אחוז דיבוק מתוארת להפליא הן במוזיקה והן בלברית. המוזיקה אף מוודאת שכרמן לא תהפוך לדמות הרסנית כמו אלקטרה (ריכרד שטראוס) או לולו (אלבן ברג): היא איננה רודפת גברים; הם רודפים אותה[4]. כיוון שביזה נרתע מן הדימוי המסורתי של פאם פאטאל אופראית, הייתה כרמן לדמות שקשה להבינה (או להציגה על הבימה). היא פאטאליסטית ונהנתנית, חיה כל-כולה את הרגע. יופייה מפיל את הגברים ברשתה ומכאן ואילך הם מובלים אל מפלתם בשל רשמים מוטעים שהם מטפחים בעצמם על האהבה. את אופייה של כרמן מתארת באופן המוצלח ביותר סצנת משחק הקלפים שבה היא מקבלת את בשורת מותה כדבר בלתי נמנע. ז'וזה איננו האדם המתאים לגחמותיה של כרמן משום שהוא נכסף לקביעות המצטיירת בעיניו כנאמנות: כשהוא שומע שכרמן רקדה לפני הגברים (במערכה השנייה), הוא נתקף מצוקה קשה. חוסר היציבות של אופייה הוא אנרכיה בעיני ז'וזה, ובהיותו חייל, הוא מסלק אותה.

פסל כרמן בסביליה, ליד זירת הפרים

לכרמן וז'וזה יש שלושה דואטים, המייצגים שלושה שלבים במערכת היחסים שלהם. הראשון, במערכה הראשונה, הוא שלב הפיתוי, השני, במערכה השנייה, הוא שלב ההתנגשות, והשלישי, במערכה הרביעית, הוא הסיום הטרגי. מבחינה מוזיקלית הדואטים אינם בסגנון הדואטים הצרפתיים או האיטלקיים המסורתיים, שבהם שני קולות מתמזגים לאחד. הם מציגים את חוסר ההתאמה ואת השונות התהומית בין כרמן לז'וזה כיוון שכמעט לעולם אין הם שרים יחדיו.

דמויות המשנה, מיכאלה ואסקמיו, אינן מפותחות באותה מידה כשני הגיבורים, ומשמשות כהשתקפויות לדמויות הראשיות. מיכאלה מייצגת את עברו הנאיבי של ז'וזה, ואילו אסקמיו מייצג את עתידה המסעיר של כרמן. מיכאלה באה מן האופרות הליריות של גונו ואסקמיו מקורו באופרה בופה המסורתית. למיכאלה יש אריה קטנה במערכה השלישית הבאה ללמד שחשיבותה בסיפור העלילה אינה רבה: היא נבראה להיות ניגוד לכרמן, אבל היא מייצגת גם את אמו של ז'וזה. לאסקמיו ניתן השיר שהפך למפורסם ביותר מהאופרה. ביזה ידע שהשיר יהיה פופולרי אך הוא עצמו תיעב אותו. "הם רוצים פסולת וזה מה שיקבלו", אמר.

יסודות מוזיקליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנשאל אם יבקר בספרד כדי להכיר את החומר לפרטיטורה שלו, ענה ביזה "לא, זה רק יבלבל אותי." ביזה שילב יסודות ספרדיים במוזיקה, שאת אופייה הצרפתי שימר בעליל. כמה קטעים, בייחוד ה-Seguidilla ו"שיר הצוענים", עושים שימוש רב ביסודות הפלמנקו. גם האינטרמצו במערכה הרביעית מושפע ככל הנראה משיר ספרדי של מנואל גארסיה שיש בו יסודות של מוזיקה צוענית.

ביזה מיזג כמה שירים ספרדיים פופולריים כמות שהם בפרטיטורה. אלה הם El arreglito, שהיה ל"הבנרה", ושיר העם שכרמן מפזמת בחוצפה כשזוניגה חוקר אותה. את שניהם כתב איראדייה'. ההבנרה נכתבה במקום אריה שלא מצאה חן בעיני גאלי-מארייה, וביזה, כמשוער, שינה ותיקן עשר פעמים[2].

ביזה משתמש במערכת לייטמוטיב רופפת מאוד, כיוון שהוא מעדיף להביא חומר חדש בכל תמונה. שני מוטיבים קשורים בכרמן: הראשון הוא מוטיב הגורל של כרמן, והסקונדות המוגדלות שלו מקורן במוזיקה הספרדית. הוא מופיע כמבשר רעות מיד אחרי הפרלוד ושולט בסיום האופרה. הוא נשמע בצורה זו כאשר כרמן בוחרת בדון ז'וזה כמאהבה, בראשית "שיר הפרח", וברגעי הסיום של האופרה. עוד הוא נשמע, במהירות מוגברת, עם כניסת כרמן. הנושא הזה מופיע ביתר תדירות בכלי המיתר ובא לשימוש כאשר הגרסה האיטית יותר הייתה עוצרת את שטף המוזיקה. ראויה לציון הופעתו בתמונת משחק הקלפים (מס' 20).

הנושא השני הקשור בכרמן מייצג את השפעתה על ז'וזה. הוא נשמע אחרי שז'וזה נבחר להיות מאהבה של כרמן וכאשר כרמן נלקחת על ידי המשטרה אל ז'וזה וזוניגה. נושא זה כמוהו ככרמן עצמה – יפה וטרגי גם יחד. בקטע שהוצא מן המהדורה המקורית והוכנס למקהלה הקדחתנית של הנשים במערכה הראשונה, שני הנושאים מנוגנים בקונטרפונקט.

תיקונים ושינויים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתכונת המקורית של ביזה לכרמן הציבה דיאלוג במקום רצ'יטטיב. אחרי מות ביזה, סברה הקהילה המוזיקלית כי האופרה תתקבל ביתר הערכה בצורת גראנד אופרה מאשר כאופרה-קומיק. ידידו של ביזה, ארנסט ז'ירו, כתב רצ'יטטיבים להצגת הבכורה בווינה ב-1875, ואלה היו בשימוש עד שנות ה-60' של המאה ה-20 (מלבד באופרה קומיק, שם נשארה כרמן בגרסת הדיאלוגים עד שנות ה-50' של המאה ה-20). כיום רואים ברצ'יטטיבים נזק ליצירה כמכלול. הם פגמו בקצב ההתרחשויות המדוד בקפידה של ביזה והפריעו משמעותית לתהליך האפיון. עם זאת נראה שהרצ'יטטיבים חוזרים לאופנה בבתי האופרה הגדולים, כדוגמת המטרופוליטן אופרה, שגודלם מקשה על העברת דיאלוג מדובר.

מהדורה חדשה משנת 1964, בעריכת פריץ אסר, אמורה לשחזר את חזונו המקורי של ביזה בהכללת חומר שהוצא מן האופרה בביצוע הבכורה ועם השבת הדיאלוגים. אסר לא היה מודע לכך שחלק גדול מן ההשמטות היה מעשה ידיו של ביזה עצמו וכתוצאה מכך כלל אי-אילו קטעים מיותרים. במקביל הכניס גם שינויים ניכרים בהוראות הבימוי ושכתב חלק מן הלברית. כיום הפרטיטורה המספקת היחידה היא פרטיטורה ווקאלית מאת ביזה עצמו, שיצאה לאור בשנת 1875. אין עדיין בנמצא שום פרטיטורה מדויקת מלאה, וכל הפקה נשפטת על פי כישורי המנצח בבחירת פרטיטורה.

רוב ההקלטות מאז פרסום המהדורה של אסר מלהטטות בין גרסאות האופרה קומיק, אסר וז'ירו. הגרסה של רפאל פריבק דה בורגוס מ-1970 (שכולה אופרה קומיק) מכילה תמונת פנטומימה עם מוראלס ומקהלה, תמונה שנחתכה מן ההפקה המקורית אך נשארה בפרטיטורה.

בשנת 2003 נערכה הקלטה עם מישל פלאסו הכוללת נוסח מוקדם של ההבנרה של כרמן (L'amour est un enfant bohème) נוסף לזה המוכר.

(מולטימדיה)

הטוריאדורים מתוך סוויטת כרמן מס' 1 בעיבוד לתזמורת
בביצוע התזמורת הסימפונית ניו יורק בהקלטה משנת 1903
לעזרה בהפעלת הקבצים

כרמן הייתה נושא להקלטות רבות, החל מהקלטות גלילי שעווה מוקדמות של קטעים בשנות ה-90 של המאה ה-19, הופעה כמעט מלאה בגרמנית משנת 1908 עם אמי דסטין בתפקיד הראשי, והקלטה מלאה של אופרה-קומיק משנת 1911 בצרפתית.

תקציר העלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום העלילה: סביליה, ספרד. 1830.

  • הערה: בגרסתו של פריץ אסר, מערכה שלישית ורביעית נקראות מערכה שלישית חלק אחד, ומערכה שלישית חלק שתיים.
  • הערה: הטקסט בסוגריים בתקציר העלילה מביא את ראשית הקטע הווקאלי הנזכר לפניהם.

מערכה ראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכר יפה בסביליה ובה בית חרושת לסיגריות, קסרקטין וגשר. מוראלס והחיילים עומדים על משמרתם, משועממים מאוד (Sur la place, Chacun passe). מיכאלה מופיעה. היא מחפשת את ז'וזה, ארוסה, אבל החיילים החצופים, המעוניינים בחברתה, נטפלים אליה והיא נמלטת. ז'וזה מתקרב עם המשמרת החדשה וחבורת נערי רחוב מחקים את צעדתם (Avec la garde montante). עובדות בית החרושת יוצאות מן הבניין להפסקה וחבריהן מקבילים את פניהן (La cloche a sonné). כרמן מופיעה וכל הגברים פונים אליה בשאלה מתי תאהב אותם (Quand je vous aimerai?). היא עונה כי היא אוהבת את האיש שאינו אוהב אותה, ב"הבנרה" המפורסמת (L'amour est un oiseau rebelle). כשהיא מתבקשת לבחור מאהב, היא מטילה פרח לפני ז'וזה (Carmen! sur tes pas, nous nous pressons tous!). ז'וזה קופא לרגע על עומדו עד שמיכאלה פונה אליו עם מכתב ונשיקה מאת אמו (Parle-moi de ma mère!). ז'וזה שוקע בהרהורי כיסופים אל ביתו. מיכאלה הולכת לדרכה ובו ברגע עולות צווחות מתוך בית החרושת והנשים פורצות החוצה בשירה טרופה ובלולה (Au secours! Au secours!). דון ז'וזה ומפקדו זוניגה חוקרים ומוצאים שכרמן התקוטטה עם אישה אחרת וחתכה את פניה בסכין. זוניגה מנסה לחקור את כרמן, המפזמת בחוצפה שיר עם ומתעלמת משאלותיו (Tra la la). זוניגה מורה לז'וזה לעצור אותה וללוותה אל הכלא. כרמן עוגבת על ז'וזה בשיר ספרדי מתנגן (Près des remparts de Séville) ומשדלת אותו להניח לה לברוח. ז'וזה נאסר כעונש על שחרור כרמן.

מערכה שנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב בפונדק של לילאס פאסטיה, מקום מפגשם של מבריחים. כרמן וחברותיה פרסקיטה ומרסדס שרות ומחוללות (Les tringles des sist–res tintaient, "שיר הצוענים"). זוניגה מנסה לחזר אחרי כרמן, אבל כל מחשבותיה נתונות לז'וזה, היושב בכלא מזה חודש ואמור להשתחרר היום. המטדור אסקמיו מתקבל בהתלהבות רבה מצד אורחי הפונדק (Vivat, vivat le Toréro). הוא שר את שיר הטוראדור (Votre toast, je peux vous le rendre) ומנסה גם הוא לחזר אחרי כרמן, אך היא מסרבת גם לו. המבריחים דנקאירו ורמנדאדו דנים בתוכניות עם כרמן וחברותיה הצועניות (Nous avons en tête une affaire - חמישייה). כרמן מסרבת להילוות אליהם כי ראשה נתון אך ורק לז'וזה. ז'וזה מגיע ובפיו שיר עם (Halte là! Qui va là! Dragon d'Alcala!) והוא וכרמן נשארים לבדם. כרמן מרגיזה אותו בסיפורים על ריקודיה ואחר רוקדת לפניו בלבד (Je vais danser en votre honneur...Lalala) אך החצוצרות הקוראות לחיילים לשוב לקסרקטין קוטעות את ריקודה. זעמה של כרמן מתלקח כשז'וזה מכין עצמו לעזוב והוא נשבע שלבו כולו שלה בשיר הפרח (La fleur que tu m'avais jetée). כרמן מבקשת שיצטרף למבריחים אם הוא באמת אוהב אותה (Non, tu ne m'aimes pas). הוא מסרב ומתכונן ללכת כשזוניגה מתגלה לו במפתיע. הוא שולף את חרבו כנגד מפקדו, אבל הצוענים פורקים את שניהם מנשקם ומסלקים את זוניגה מהמקום (Mon cher Monsieur). ז'וזה נאלץ לברוח עם כרמן (Là bas dans la montagne, שיר צוענים).

מערכה שלישית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערוץ טרשי, שם עוסקים המבריחים במשלח ידם. ז'וזה מגיע עם המבריחים (Écoute, écoute, compagnon) אך כרמן אינה אוהבת אותו עוד לאחר שהבינה שאינו בן הזוג המתאים לה. היא פונה עכשיו אל אסקמיו. כרמן, פרסקיטה ומרסדס קוראות בקלפים (!Mêlons! Coupons) פרסקיטה ומרסדס חוזות אהבה ורומנטיקה, עושר ומותרות בקלפים שבידן; אבל הקלפים של כרמן מבשרים מוות לה ולז'וזה (En vain pour éviter les réponses amères). המבריחים מתכננים את פעולותיהם (Quant au douanier, c'est notre affaire). מיכאלה מגיעה עם מורה דרך בחיפושיה אחר ז'וזה (Je dis, que rien ne m'épouvante) ומסתתרת בין הסלעים כשהיא שומעת ירייה. אסקמיו מגיע ומגלה לז'וזה שהוא מאוהב בכרמן, ומספר לו על פרשת האהבים שלה עם חייל, בלי לדעת שז'וזה הוא החייל. המבריחים מסכלים ברגע האחרון קטטה בין ז'וזה לאסקמיו על כרמן (Holà, holà José). אסקמיו מסתלק, אך לפני לכתו הוא מזמין את כרמן ואת המבריחים למלחמות הפרים. מיכאלה יוצאת ממחבואה ומספרת לז'וזה שאמו מייחלת לראותו. הוא מסרב ללכת (Non, je ne partirai pas!) עד שמיכאלה מספרת לו שאמו נוטה למות. הוא נשבע לחזור אל כרמן ופונה ללכת. בלכתו נשמעת מרחוק שירת אסקמיו. כרמן פורצת בריצה אל קולו, אך ז'וזה חוסם את דרכה.

מערכה רביעית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכר לפני הזירה בסביליה. אנשי העיר מתכוננים למלחמת השוורים (A deux cuartos!) (מבוצע לעיתים כבלט לטקסט שונה Dansez, dansez) והם רואים את להקת הפרשים מגיעה (Les voici! voici la quadrille). כרמן ואסקמיו מתקבלים בברכות וחוגגים אהבה וניצחון וכרמן מוסיפה שמעודה לא אהבה עד כדי כך (Si tu m'aimes, Carmen). פרסקיטה ומרסדס מזהירות את כרמן שז'וזה נמצא בקהל (Carmen! Prends garde!) ומתכוון להרוג אותה, אבל כרמן אומרת שהיא תדבר עמו. לפני שהיא מספיקה להיכנס לזירה, מתייצב מולה ז'וזה, חיוור ונואש (C'est toi! C'est moi!). בפעם האחרונה, מטורף למחצה, הוא תובע ממנה אהבה ונאמנות, גם אחרי שהיא מסבירה שוב ושוב שאיננה אוהבת אותו עוד. כשהיא משליכה אליו בבוז את הטבעת שנתן לה (Cette bague, autrefois) הוא דוקר אותה בלבה (Eh bien, damnée) והיא מתה ברגע שאסקמיו חוגג ניצחון בזירה. הצופים יוצאים מן הזירה וז'וזה, שבור ורצוץ, מתוודה לפני הכול על המעשה שעשה וקורא: "Ah! Carmen! ma Carmen adorée!".

מערכה שנייה – אסקמיו שר את שיר הטוראדור
מערכה רביעית, סצנת הסיום – ז'וזה דוקר את כרמן בליבה
מתוך הפקת האופרה הישראלית החדשה למרגלות מצדה

לא מעט מלחינים השתמשו בנושאים מתוך "כרמן" כבסיס ליצירות משלהם. כמה מאלה, כמו "פנטזיית כרמן" של פבלו סרסטה (1883) לכינור ותזמורת, "פנטזיית כרמן" של פרנץ וקסמן לכינור ותזמורת ו"וריאציות על נושא מתוך כרמן" של ולדימיר הורוביץ לפסנתר סולו, הן יצירות ראווה וירטואוזיות נאמנות למסורת הפנטזיות על נושאים מתוך אופרות. פרוצ'ו בוזוני כתב סונאטינה (מס' 6) לפסנתר בשם "פנטזיה דה קאמרה סופר כרמן" (1920) העושה שימוש בנושאים מתוך האופרה. יש גם שתי סוויטות הלקוחות ישירות מן האופרה של ביזה, שמרבים להקליט ולבצע בקונצרטים תזמורתיים.

קיימת פנטזיה לגיטרה קלאסית (1999) מאת הגיטריסט והמלחין הגרמני וולפגנג לנדלה.

סרטי קולנוע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ב-1915 ביים ססיל ב. דה-מיל גרסת סרט אילם בן 59 דקות לאופרה.
  • בארצות הברית יצר אוסקר המרשטיין עיבוד אפרו-אמריקאי לאופרה בשם "כרמן ג'ונס". היצירה זכתה להצלחה הן כהפקה בימתית והן כסרט עלילה.
  • ב-1960 ביים ואנג טיאנלין את "ורד בר פראי" בכיכובה של גרייס צ'אנג ובשפה המנדרינית. הסרט נוצר וצולם בהונג קונג.
  • ב-1967 ניצח המנצח הרברט פון קאראיין על סרט טכניקולור של האופרה.
  • ב-1981 יצר הבמאי פיטר ברוק, 4 ורסיות שונות של כרמן, 4 סרטים שונים. בהם החליף בכל ורסיה את הדמויות המרכזיות. אך בנה את הסרט על אותו סט תפאורתי, ועם אותו צוות שחקנים משניים, אשר הופיעו באותן דמויות בכל אחת מן הוורסיות השונות.
  • ב-1983 יצר קרלוס סאורה סרט מחול בהשראת האופרה, עם ריקודי פלמנקו שיצר הכוריאוגרף אנטוניו גאדס.
  • ב-1984 הופקה גרסה קולנועית. בסרט הקולנוע הזה מככבים חוליה מיחנס בתפקיד כרמן ופלאסידו דומינגו בתפקיד דון ז'וזה, עם לורין מאזל והתזמורת הלאומית של צרפת. הצוות החזק והבימוי המסורתי תרמו לפופולריות שלו בקרב הקהל. הייתה זו גרסת הקולנוע הראשונה שעשתה שימוש בדיאלוגים המדוברים של ביזה במקום הרצ'יטטיבים. הפסקול הוצא בשלמותו על גבי תקליטור.
  • MTV הוציאה גם היא גרסה, "כרמן: היפאופרה", עם ביונסה ככרמן.
  • ב-2001 נוצר עיבוד אפריקאי בשם "Karmen Gei" המתרחש בדקר, סנגל, ומושר בצרפתית ובוולוף.
  • עוד גרסה מן התקופה האחרונה היא "U-Carmen e-Khayelitsha" משנת 2005, שמוקמה בדרום אפריקה ומושרת בשפת Xhosa. הסרט זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין.
  • רודיון שדרין כתב "בלט כרמן" (1967), המבוסס ישירות על האופרה.
  • הכוריאוגרף מתיו בורן יצר גרסה מעודכנת של כרמן בשם "The Car Man".
  • אריק ו. קרוז מן הפיליפינים יצר את "כרמן", בלט באורך מלא המבוסס על העלילה והמוזיקה של "כרמן" המקורית. הכוריאוגרפיה שייכת עכשיו לרפרטואר של "בלט מאנילה" בראשות ליזה מאקויה-אליזאלדה.
  • פיטר ברוק ביים את האופרה בתיאטרונו בוף דה נור בפריז ובסרט, בשנת 1981. באחת הוורסיות השתתפה הזמרת זהבה גל.
  • בשנת 1994 יצאה גרסה ישראלית לכרמן בשם "כרמן, אופרה אחרת" בהשתתפותם של חברי להקת "השכנים של צ'יץ'". בגרסה הזאת, האופרה עובדה למחזמר ששולבו בו שירים מהאופרה. העלילה עצמה הועתקה לישראל של שנות ה-80'–90', לכרמן נוסף שם משפחה ולשאר הדמויות ניתנו שמות בעברית, למשל: שמו של ד'ון ז'ו'זה שונה לדניאל ושמו של אסקמיליו שונה לאסי מין ומקצועו בגרסה הזאת היה זמר.
  • הכוריאוגרף רוברט זונד יצר בלט מודרני בן 45 דקות של "כרמן לפרטיטורה של מיילס דייוויס עבור בלט פאסיפיקה, בשנת 1997.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אוריאל זוהר, כרמן של פיטר ברוק, עיתון מעריב, ספרות, 3 באפריל 1987.
  • אוריאל זוהר, הטראגדיה של כרמן: גוף, תנועה, משחק והדרך מן האהבה אל המוות, כתב העת אפיריון, גיליון 31, עמ' 3–9, 1994.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Tanner, pg 237
  2. ^ 1 2 Dean, Bizet, Georges
  3. ^ Alfred Einstein, "Music in the Romantic Era", נורטון ושות' ניו יורק, 1974, isbn 0 393 09733 עמ' 260–261
  4. ^ Batta, pg 103