ועידה אקומנית
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
בנצרות, ועידה אקומנית היא סוג של סינוד, או כנס של בישופים, הנבדלת מסינוד בכך שבמסגרתה מתכנסים בישופים מכל רחבי העולם הנוצרי (ומכאן השם "אקומני", היינו, כלל-עולמי). הוועידה האקומנית המכונה לעיתים בכינוי "סינוד כללי", דנה בנושאי אמונה ופולחן.
המונח מתייחס גם לאויקומנה, הגדרה שאינה גאוגרפית אלא תרבותית, שכללה את "העולם המוכר", בניגוד לארצות הברברים, ולאחר מכן את "העולם הנוצרי", של הכנסייה הקתולית, אשר התפצלה בשנת 1054 לכנסייה הקתולית ולכנסייה האורתודוקסית. מאז, רוב הקתולים מאמינים ש"כלל הבישופים" פירושו הבישופים של הכנסייה הקתולית והכנסיות הקתוליות המזרחיות ותו לא, ורוב האורתודוקסים מאמינים ש"כלל הבישופים" פירושו כלל הבישופים מהכנסיות האורתודוקסיות העצמאיות (אוטוקפאליות) ותו לא. לפיכך, מאז הפילוג בין הכנסיות לכל כנסייה היו הוועידות האקומניות שלה.
שמות נוספים מקובלים לוועידה אקומנית הם קונציל (או ויעוד בעברית) ומועצה.
כל הוועידות האקומניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שבע הוועידות הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הן הכנסייה הקתולית והן הכנסייה האורתודוקסית (וגם הפרוטסטנטים, עם השגות מסוימות) מקבלות את החלטותיהן של שבע הוועידות האקומניות הראשונות:
- ועידת ניקיאה (325), שבה התקבל נוסח הקרדו הראשון, התקבלה הדוגמה של השילוש הקדוש וגונו האריאנים. האריאנים, האוניטארים, המורמונים ועדי יהוה אינם מקבלים ועידה זו ואת הבאות אחריה.
- ועידת קונסטנטינופול הראשונה (381), אשר שינתה את הקרדו הניקיאני לצורה שבה הוא מקובל כיום בכנסיות האורתודוקסיות והאורתודוקסיות האוריינטליות ואשר אסרה על כל שינוי בקרדו ללא אישור בוועידה אקומנית.
- ועידת אפסוס (431), אשר הכריזה על מריה הבתולה כעל "אם האל" (תיאוטוקוס) וגינתה את הנסטוריאנים. הכנסייה האשורית אינה מקבלת ועידה זו ואת הבאות אחריה.
- ועידת אפסוס השנייה (449), שמוכרת רק על ידי הכנסיות האוריינטליות אשר בה זוכה אוטיכס אחר שחזר על דעתו המונופיזיטית והיא שלישו יש שני טבעים שהתמזגו יחד כטבע אחד. טענה זאת סומנה כמינות.
- ועידת כלקדון (451), אשר גינתה את המונופיזיטיות וקבעה שלישו היו שתי מהויות נפרדות, אלוהית ואנושית, אשר מתקיימות בו זמנית יחד אך בלי להתאחד למהות אחת. ובה האשימו את הכנסיות האוריינטליות (כגון הארמנית, הקופטית והאתיופית) שהן כנסיות מונופיזיטיות. כנסיות אלה אינן מקבלות ועידה זו ואת הבאות אחריה.
- ועידת קונסטנטינופול השנייה (553), אשר אישרה מחדש את החלטות הוועידות הקודמות וגינתה כתבים אריאניים, נסטוריאניים ומונופיזיטיים חדשים.
- ועידת קונסטנטינופול השלישית (680–681), אשר גינתה את המונותלטיזם וקבעה כי לישו היו שני רצונות נפרדים, אלוהי ואנושי.
- ועידת קוויניסקסט (692), שהייתה ועידה אדמיניסטרטיבית בעיקרה ואשר העלתה מספר קאנונים מקומיים לדרגה של אקומניים וקבעה את כללי התנהגות הכמורה. הקתולים אינם מקבלים את הוועידה הזו, והאורתודוקסים מחשיבים אותה כחלק מוועידת קונסטנטינופול השלישית.
- ועידת ניקיאה השנייה (787), אשר החזירה את מנהג כיבוד האיקונין (אשר בוטל וגונה בוועידת קונסטנטינופוליס משנת 754) וסיימה את מלחמת האיקונין (איקונוקלאזמוס) הראשונה. הפרוטסטנטים דוחים את החלטות ועידה זו ומעדיפים תחתיה את החלטות ועידת קונסטנטינופוליס משנת 754, שגינתה את כיבוד האיקונין.
הוועידות הקתוליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוועידות הבאות מקובלות כמחייבות רק על הכנסייה הקתולית.
- ועידת קונסטנטינופוליס הרביעית (קתולית) (869–870), אשר הדיחה את פוטיוס הקדוש מתפקידו כפטריארך קונסטנטינופוליס בשל העובדה שקודמו, איגנציוס הקדוש, לא הודח בהליך ראוי. הכנסיות המזרחיות לא קיבלו את תוצאות ועידה זו בהתחלה, אך מאוחר יותר, לאחר מותו של איגנציוס והחזרתו של פוטיוס, שתי הכנסיות התפייסו.
- ועידת סוטרי (1046) - הסדירה ויכוח על כס האפיפיורות.
- ועידת לטראנו הראשונה (1123), אשר סיימה את מאבק האינווסטיטורה.
- ועידת לטראנו השנייה (1139), אשר קבעה את קוד הלבוש של הכמורה, אסרה על ניקולאיזם (נישואי כמרים) וקבעה כי העונש על תקיפת כומר הוא חרם.
- ועידת לטראנו השלישית (1179), אשר קבעה את כללי בחירת האפיפיור וקבעה הגבלת גיל של שלושים שנה למינוי לבישופות.
- ועידת לטראנו הרביעית (1215), אשר קבעה את עקרון עליונות האפיפיור וכללי התנהגות לכמרים, ואשר קבעה לבוש מיוחד ליהודים ומוסלמים החיים במדינות נוצריות.
- ועידת ליון הראשונה (1245), אשר קבעה את הכובע האדום לחשמנים והנהיגה מס מיוחד לטובת ארץ הקודש והקיסרות הלטינית של קונסטנטינופוליס, גם הצהירה מחדש חרם והדיחה את הקיסר פרידריך השני.[1]
- ועידת ליון השנייה (1274), אשר אישרה את המסדרים הפרנציסקני והדומיניקני וקבעה את סדרי בחירת האפיפיור.
- ועידת ויין (1311–1312), אשר פיזרה את מסדר הטמפלרים.
- ועידת פיזה (1409), אשר ניסתה - בלא הצלחה - לפתור את הקרע המערבי.
- ועידת קונסטנץ (1414–1418), אשר פתרה את הקרע המערבי.
- ועידת סיינה (1423–1424), אשר החלטותיה, שהדגישו את עליונותם של כינוסי בישופים, בוטלו והוכרזו מינות.
- ועידת בזל (1431–1445), אשר החליטה על איחוד עם הכנסייה האורתודוקסית. הכנסייה האורתודוקסית סירבה לאיחוד הזה, אך חלק מהכנסיות המזרחיות חזרו בכל זאת למסגרת הכנסייה הקתולית והפכו לכנסיות הקתוליות המזרחיות (Eastern Rite Catholic).
- ועידת לטראנו החמישית (1512–1517), אשר ניסתה לבצע רפורמה בכנסייה.
- ועידת טרנטו (1545–1563), אשר גינתה את הלותרנים והקלוויניסטים, הגדירה את התנ"ך הנוצרי-קתולי, וקבעה את סדרי הפולחן.
- ועידת הוותיקן הראשונה (1870), אשר אישרה את דוגמת צדקת האפיפיור (infallibilità pontificia); מחוזות שהתנגדו לקביעה זו פרשו והקימו את הכנסייה הקתולית הישנה.
- ועידת הוותיקן השנייה (1962–1965), אשר קראה למודרניזציה של הכנסייה ולהתפייסות עם הכנסיות האחרות.
הוועידות האורתודוקסיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוועידות הבאות מקובלות כמחייבות רק על הכנסייה האורתודוקסית.
- ועידת קונסטנטינופוליס הרביעית (אורתודוקסית) (879–880), אשר החזירה את פוטיוס לכס פטריארכיית קונסטנטינופוליס וגזרה חרם על כל המשנה את ההצהרת האמונה הניקיאו-קונסטנטינופולית מ-381.
- ועידת קונסטנטינופוליס החמישית (1341–1351), אשר אישרה את התאולוגיה ההסיכאזם של גרגוריוס פלמאס וגינתה את דעות מתנגדיו ברלעם מקלבריה ויוחנן אניקינדוס.
- כנס ירושלים (1672), אשר קבע את הבדלי הכנסייה האורתודוקסית מהכנסייה הקתולית ומהפרוטסטנטיזם, וקבע את נוסח המקרא הנוצרי-אורתודוקסי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ועידות הוותיקן (הראשונה והשנייה) באתר הוותיקן
כנסים ומועצות כנסייתיים אקומניים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ David Abulafia, Frederick II: A Medieval Emperor, London 1988, 1988. p 373
