Cooper River, נהר ליהיי, Darby Creek, Christina River, נהר שוילקיל, Ridley Creek, West Branch Delaware River, Frankford Creek, Pequest River, Pennsauken Creek, Lackawaxen River, Dingmans Creek, Assunpink Creek, פאולינס קיל, ערוץ ביג בושקיל, East Branch Delaware River, ערוץ קראם, נהר נברסינק
הנהר הוכר על ידי הפדרציה הלאומית לחיות הבר(אנ') כאחד מגופי המים חשובים של המדינה[2], והוא מכונה "דם החיים של הצפון מזרח" על ידי "ארגון הנהרות האמריקאים"[3], שהכיר בו בשנת 2011 כאחד מתשעה גופי המים החדשים ב"יום המים הבינלאומי"[4]. אגן הניקוז שלו מנקז שטח של 35,070 קמ"ר[5], ומספק מי שתייה ל-17 מיליון בני אדם, כולל חצי מהעיר ניו יורק דרך אמת המים של דלאוור(אנ')[6].
לנהר דלאוור כאמור שני ענפים שמתחילים בהרי קטסקיל של ניו יורק: הענף המערבי בהר ג'פרסון(אנ') בג'פרסון(אנ'), מחוז שוהארי(אנ'), והענף המזרחי בגרנד גורג'(אנ'), מחוז דלאוור. הענפים מתמזגים ויוצרים את נהר דלאוור הראשי בהנקוק, ניו יורק. הנהר זורם דרומה, ונותר יחסית לא מפותח, עם 245 ק"מ שמוגנים תחת "חוק הנהרות הפראיים והנופיים"[7], ובפיקוח המסגרת המינהלית שהוקמה לצורך כך(אנ'). שלושת חלקי נהר הדלאוור הוכרו במסגרת הזו כנהר לאומי, והם קרויים: הנהר הנופי העליון(אנ'), התיכון(אנ') והתחתון(אנ') של הדלאוור[6]. בטרנטון, ניו ג'רזי, הנהר יוצא מתחום החוק האמור, והופך למשַרֵת התעשייה. קטע זה מהווה את עמוד השדרה של המטרופולין של עמק דלאוור(אנ'), המשרת את ערי הנמל: פילדלפיה וקמדן, ניו ג'רזי; ווילמינגטון, דלאוור. הנהר זורם לתוך מפרץ דלאוור ב-ליסטון פוינט(אנ'), 77 ק"מ במעלה הזרם של מוצא המפרץ לאוקיינוס האטלנטי. מוצא המפרץ לאוקיינוס נמצא בין כף מיי, ניו ג'רזי ממזרח למוצא, לכף הנלופן שבמדינת דלאוור שממערב לו[1][5][ג]. בסך הכל מתנקזים לנהר דלאוור 216 יובלים לאורך כל מהלכו[5]. מבחינה גאוגרפית, זרימת הדלאוור באגן הניקוז שלו, מתחלקת ל-6 אזורים גאוגרפיים כדלקמן:
הענף המערבי של נהר דלאוור, הנקרא גם ענף מוהוק, משתרע על פני כ-140 ק"מ, מהרי קטסקיל הצפוניים ועד למפגשו עם הענף המזרחי של נהר דלאוור בהנקוק, ניו יורק. 9.7 הקילומטרים האחרונים שלו מהווים חלק מהגבול בין ניו יורק לפנסילבניה (ראו בחלק העליון של מפת אגן הניקוז משמאל).
הענף המערבי יוצא כאמור במחוז שוהארי, ניו יורק בגובה 575 מטר מעל פני הים, ליד הר ג'פרסון, וזורם בפיתול דרך הרמה בתוך ערוץ עמוק. הענף זורם בכיוון כללי לדרום מערב, נכנס למחוז דלאוור, וזורם דרך העיירות סטמפורד(אנ') ודלהי(אנ'). בדרום-מערב מחוז דלאוור הוא זורם במסלול מתפתל יותר ויותר דרך ההרים, בדרך כלל בדרום-מערב. בסטילסוויל(אנ') הופקע הענף המערבי בשנות ה-60 כדי ליצור את מאגר קנונסוויל(אנ')[ד], שהוא המאגר המערבי ביותר במערכת המים של ניו יורק. זהו המאגר שהחל לשרת את העיר בשנת 1964, ומנקז אגן גדול של 1,180 קמ"ר. קיבולת המאגר היא 95.7 מיליארד גלונים (362,000,000 מ"ק). מים אלה זורמים לחצי דרך המאגר כדי להיכנס למנהרת מערב דלאוור באורך 44 מייל (71 ק"מ) בטומפקינס, ניו יורק(אנ'). לאחר מכן הוא זורם דרך האמה אל מאגר רונדאוט(אנ'), שם המים נכנסים לאמת המים של דלאוור(אנ') באורך 137 ק"מ, התורמת לכ-50% מאספקת מי השתייה של העיר. ב-דפוזיט(אנ'), על הגבול בין מחוז ברום ומחוז דלאוור, הוא פונה בחדות לדרום-מזרח והוא מקביל לכביש 17 של מדינת ניו יורק. הוא מצטרף לענף המזרחי בגובה 270 מ' מעל פני הים בהנקוק ויוצר את נהר הדלאוור.
באופן דומה לענף המערבי, הענף המזרחי מתחיל מבריכה קטנה (Pond) דרומית לגראנד גורג'(אנ') בעיירה רוקסברי(אנ') במחוז דלאוור, זורם לדרום-מערב לכיוון האתר שהופקע על ידי מדינת ניו יורק כדי ליצור את מאגר פפקטון(אנ') - המאגר הגדול ביותר במערכת אספקת המים של העיר ניו יורק (ראו בחלק העליון של מפת אגן הניקוז והגדילו אותה). המפגש של שני הענפים נמצא ממש דרומית להנקוק.
מהנקוק, ניו יורק, הדלוור זורם בין צפון הרי הפוקונוס בפנסילבניה, לבין שכבות הפצלים מצפון להרי קטסקיל. הנהר זורם במורד עמק האפלצ'ים, חולף על פני קן הנץ(אנ'), המשקיף על הדרך הנופית העליונה של דלאוור. הנהר זורם לדרום מזרח לאורך 125 קילומטרים, דרך אזורים כפריים לאורך גבול ניו יורק-פנסילבניה, לפורט ג'רוויס(אנ') ורכס שוואנגונק(אנ').
בפורט ג'רוויס, ניו יורק, הנהר נכנס לבקע פורט ג'רוויס. בשלב זה, רכס וולפאק(אנ') מסיט את הדלאוור אל תוך עמק מיניסינק, שם הוא עוקב אחר מחשופי השכבות של תצורת מרסלוס(אנ') בכיוון הדרום-מערבי שלהם, שנשחקו לאורך קו הגבול פנסילבניה-ניו ג'רזי ולאורך 40 ק"מ, עד לקצה הרכס בוולפאק, באזור הפנאי הלאומי של מפער המים של דלאוור(אנ')[8]. המיניסינק הוא עמק קבור(אנ'), בו הדלאוור זורם במצע של קרחונים (משקעי טיל), שקברו את סלע האם במהלך עידן הקרח האחרון. לאחר מכן הוא חוצה את רכס קיטטיני(אנ'), בפער המים של דלאוור(אנ'), בין קירות כמעט אנכיים של אבן חול, קוורציט וקונגלומרט, ולאחר מכן עובר דרך חבל ארץ שקט של חוות ויערות, המגוון ברמות ומתלולים. הנהר חוצה את מישור האפלצ'ים(אנ'), ונכנס שוב לגבעות באיסטון, פנסילבניה(אנ'). מנקודה זו הוא מוקף לסירוגין בגבעות מתונות, ובמצוקים, שהבולטים שבהם הם צוקי נוקמיקסון (Nockamixon Cliffs), באורך של 5 ק"מ וגובה של מעל 61 מטר[ה].
איור המציג את היחסים של תצורותסלעי המשקע הרכים יחסית של מישור החוף, לסלעי היסוד המותמרים של רמת הפידמונט, וקו הנפילה החופי (ראו טקסט).
באיסטון, פנסילבניה (ראו מפת אגן הניקוז למעלה משמאל ובהגדלה אחת), נהר לִיהָי(אנ') מצטרף לדלאוור. בטרנטון, הדלאוור חוצה את קו מצוק הנפילה האטלנטי(אנ') עם ירידה של 2.4 מטר[ו].
הגבול בין מדינת דלאוור לניו ג'רזי, שחלקו בצד הגדה המזרחית של הנהר, ובחלקו האחר באמצע הנהר.
מְעֵבר לטרנטון ולכיוון דרום מערב, הנהר זורם בין פילדלפיה לניו ג'רזי, לפני שהופך למבואה רחבה ואיטית של הים, עם ביצות רבות לצדו, המתרחבות בהתמדה אל שפך הנהר הגדול שלו, אל מפרץ דלאוור.
נהר דלאוור מהווה את הגבול בין מדינת דלאוור לניו ג'רזי. הגבול של דלאוור-ניו ג'רזי נמצא למעשה בקו החוף המזרחי ביותר של הנהר, ולא באמצע הנהר, או אמצע התעלה או דרך העמק וזאת בקטע המופיע במפה משמאל. לפניו, ומשם ואילך, הנהר כגבול בין מדינות, עוקב אחר גישת אמצע הערוץ.
מערכת אספקת המים של העיר ניו יורק והובלתם לעיר, היא אחת ממערכות האחסון ואספקת מים עיליים הגדולים בעולם. היא מספקת לעיר מדי יום 1.3 מיליארד גלונים של מי שתייה. בארצות הברית, העיר ניו יורק היא אחת מחמישה אזורים מטרופולינים שעדיין מספקים מים עיליים לא מסוננים לתושבי העיר שלה[9][10].
יותר מ-90 אחוז מאספקת המים של העיר מגיעה מאגן הניקוז דלאוור/קטסקיל, כ-200 קילומטרים צפונית לניו יורק. 10 האחוזים האחרים מגיעים מאגן הניקוז של נהר קרוטון(אנ') שממזרח לנהר ההדסון. אגן הניקוז הכפול הזה, שוכן על כ-250,000 דונם, בבעלות ציבורית ופרטית כאחד, אך מוסדר מאוד כדי לוודא שמזהמים יישארו מחוץ למים[11]. מתוך 90 האחוזים מהמים שמספק אגן הניקוז של דלאוור/קטסקיל, מספק אגן הניקוז של דלאוור בלבד 50% ממי השתייה של העיר ניו יורק[12].
מועצת אספקת המים הגישה בקשה למועצת האומדן והחלוקה(אנ') בשנת 1927, להשתמש בנהר דלאוור כמקור מים נוסף לעיר ניו יורק. למרות שהבקשה אושרה, פרויקט אקוודוקט דלאוור התעכב עקב ערעור בבית המשפט העליון, שהוגש על ידי מדינת ניו ג'רזי, כדי למנוע ממדינת ניו יורק להשתמש בנהר דלאוור כמקור מים. ניו יורק זכתה בתיק במאי 1931 ובניית אמת המים של דלאוור(אנ') החלה במרץ 1937. האמה הושלמה ב-1944[ז]. מ-1950 עד 1964 הוקמו ברציפות ארבעה מאגרי רונדאוט(אנ'), נברסינק(אנ'), פֶפָקְטון(אנ') וקנונסוויל(אנ'), זאת מתוך ששת המאגרים של אגן הניקוז דלאוור/קטסקיל כולו, וכדי להשלים את מערכת דלאוור[13]. המאגר הגדול ביותר מבין הארבעה הוא מאגר פֶפָקְטון, שמחזיק יותר מ-140 מיליארד גלונים - יותר מהספיקה של כל המערכת של קרוטון[11]. המאגרים, בגדה המזרחית של נהר ההדסון, מקבלים את המים ממערב דרך תחנת השאיבה של צ'לסי[14], ואז מתחת לנהר ההדסון[11], אל תוך המאגרים שממזרח לו: ה-ווסט בראנץ'(אנ'), קנזיקו(אנ') והילוויו(אנ'), ומסתיים בהילוויו ביונקרס, ניו יורק ומשם למערכת הפנימית של אספקת המים של העיר (ראו במפת מסלול אמת המים שבביאור הראשון בתת-פרק זה). במהלכם לעיר, סופגים המים במנהרה קרינה אולטרה סגולה, למניעת זיהומים[11].
אמת המים של דלאוור מספקת 1.3 מיליארד גלונים (4,900,000 מ"ק) ליום. רוחבה 4.1 מטר ואורכה 137 קילומטר, והיא המנהרה הארוכה בעולם[10]. כאמור, אגן הניקוז של דלאוור מספק 50% ממי השתייה של העיר ניו יורק[12].
בזמן בואם של האירופים בתחילת המאה ה-17, האזור הסמוך לנהר דלאוור היה מיושב על ידי אנשי לנאפי האינדיאנים. הם קראו לנהר דלאוור "לנַאפ וויהיטָק", שפירושו "הזרם המהיר של הלנאפ"[15]. נהר דלאוור שיחק גורם מפתח בפיתוח הכלכלי והחברתי של האזור האטלנטי התיכון. במאה השבע עשרה הנהר סיפק את הנתיב להתיישבות קולוניאלית על ידי השוודים (שוודיה החדשה)[16] וההולנדים (הולנד החדשה)[17]. החל משנת 1664, האזור הפך לנחלה אנגלית, כאשר ההתיישבות הקוויקרית הקימה את המושבות של פנסילבניה (כולל דלאוור של היום), ומערב ג'רזי(אנ')[18]. במאה השמונה עשרה, ערים כמו פילדלפיה, קמדן (אז קופר'ס פרי), טרנטון, וילמינגטון וניו קאסל(אנ'), הוקמו על הדלאוור, והמשך הצלחתן המסחרית עד ימינו הייתה תלויה בגישה לנהר לצורך סחר וכוח. הנהר סיפק את הנתיב ליישוב עמק ליהַי(אנ') בצפון-מזרח פנסילבניה, וצפון מערב ניו ג'רזי, על ידי מהגרים גרמניים פאלאטיניים(אנ') - אוכלוסייה שהפכה למפתח בפיתוח החקלאי של האזור[19][ח].
גנרל ג'ורג' וושינגטון חוצה את נהר הדלאוור. ציור של עמנואל לויצה, 1851, מוצג במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק.
נהר דלאוור האסטרטגי היה הזירה של כמה מסעות לחימה חשובים במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית. אולי האירוע המפורסם ביותר היה חציית נהר דלאוור על ידי ג'ורג' וושינגטון עם הצבא הקונטיננטלי בלילה שבין ה-25 ל-26 בדצמבר 1776, שהוביל להתקפת פתע מוצלחת וניצחון נגד הכוחות ה-הסן הגרמנים (ששימשו ככח עזר לצבא הבריטי) וכבש את טרנטון, ניו ג'רזי, בבוקרו של 26 בדצמבר 1776[20][21].
במהלך "מסע פילדלפיה"(אנ'), השליטה בנהר דלאוור הייתה נחוצה בדחיפות על ידי הבריטים, כדי שייתאפשר לצי שלהם לספק חיילים שכבשו בסופו של דבר את פילדלפיה. לשם כך, הקרב על הגדה האדומה(אנ') והמצור על פורט מיפלין(אנ') התרחשו בחופי הדלאוור ולצדם, על ידי הצי האמריקני והבריטי, בפיקודם של קומודור ג'ון הייזלווד(אנ') ואדמירל פרנסיס ריינולדס(אנ') בהתאמה[22][23].
כאמור, הנהר שיחק גורם מפתח בפיתוח הכלכלי והחברתי של האזור האטלנטי התיכון, ובמאה השבע עשרה הנהר סיפק את הנתיב להתיישבות הקולוניאלית לאורכו[16][17]. במהלך המאה ה-18, הרכבת ורשת מסילות הברזל צברו פופולריות רבה, והפחיתו את ערכו של הנהר כנתיב המים להובלת סחורות ומטיילים. אבל במקביל, מסילות הברזל הרחיבו את שטח השוק עבור מפעלי הייצור שקמו על גדותיו. בהדרגה הפכה רצועת הנהר מטרנטון דרומה למפרץ דלאוור לאחד האזורים המתועשים ביותר של ארצות הברית, תוך ייצור טקסטיל, מוצרי גומי ועור, ספינות, ציוד מסילות ברזל ופלדה[24]. התחרות עם מערכת ההובלה ברכבות חייבה את התייעלותו של הנהר כמוביל סחורות, ולצורך כך הוקמו תעלות, שקישרו את נהר הדלאוור עם נהרות וגופי מים אחרים.
מפה של 72 הקילומטרים במורד הזרם של תעלת לִיהָי, שנחפרה במקביל למסלולו של נהר ליהי. תעלת דלאוור, בהשוואה, הייתה תעלה שנחפרה במקביל לגדות הראשיות של נהר דלאוור, ואף על פי שהיא ארוכה בכ-35%, היו בה רק חצי מתאי השייט, וצוותי הדוברות העדיפו את תעלת דלאוור, על פני תעלת ליהי, מכיוון שהם יכלו לשוט מהר יותר, ורחוק יותר, יותר לפני שיצטרכו לעבור שוב דרך תאי שייט.
תעלת דלאוור לחציית פנסילבניה(אנ'), העוברת במקביל לנהר מאיסטון ועד בריסטול. התעלה נפתחה בשנת 1830, אורכה 97 ק"מ, והיא נחפרה במקביל לגדה הימנית[ט] של נהר דלאוור, מתא שיט הכניסה ליד שפך נהר לִיהָי(אנ') ועד לקצה במורד הזרם של תעלת ליהי(אנ') באיסטון שמדרום לבריסטול (ראו מפה משמאל). באיסטון תעלת דלאוור התחברה גם לתעלת מוריס (ראו להלן) שנבנתה כדי להוביל פחם אנתרציט לתעשיות ניו ג'רזי ששיוועו לאנרגיה מסוג זה[25].
תעלת דלאוור ו-רריטאן(אנ'), העוברת לצד ניו ג'רזי של נהר דלאוור, מהאי בולס, ניו ג'רזי ועד טרנטון, נחפרה בשנות ה-30 של המאה ה-18 ואורכה 106 קילומטרים. התעלה מאחדת את מי הנהרות דלאוור ו-רריטאן(אנ'), כשהיא מרוקנת את מימי נהר דלאוור דרך מוצא התעלה בניו ברונסוויק. תוואי מים זה עדיין משמש כמקור אספקת מים על ידי מדינת ניו ג'רזי. תעלה זו היוותה אמצעי הובלה יעיל ואמין של מטענים בין פילדלפיה לעיר ניו יורק, ושימשה גם היא להובלת פחם אנתרציט ממזרח פנסילבניה במהלך רוב המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. התעלה אפשרה לקצר קילומטרים רבים מהנתיב הקיים מאזור הפחם של פנסילבניה במורד דלאוור, סביב קייפ מאי, וצפונה מחוף האוקיינוס האטלנטי לעיר ניו יורק.
תעלת מוריס (כיום נטושה וכמעט מלאה לגמרי) ותעלת דלאוור והדסון חיברו את נהרות דלאוור והדסון. היא נחפרה ונפתחה לשימוש בשנת 1829, והייתה בשימוש עד שנת 1924. אורכה 172 קילומטרים וגם היא שימשה להובלת פחם על פני צפון ניו ג'רזי, וחיברה בין שתי התעלות התעשייתיות באיסטון, פנסילבניה מעבר לנהר דלאוור, מהקצה המערבי שלה בפיליפסבורג, ניו ג'רזי(אנ'), ל-נמל ניו יורק והעיר ניו יורק, דרך הטרמינלים המזרחיים שלה בניוארק ועל נהר ההדסון בג'רזי סיטי.תעלת צ'ספיק ודלאוור המחברת את מפרץ צספיק עם מפרץ דלאוור והנמלים שנמצאים צפונה לאורך האחרון.תעלת צ'ספיק ודלאוור אורכה כ-22.5 קילומטרים, וחפירתה הושלמה בשנת 1839. מפרץ צ'ספיק מהווה נתיב שייט וספנות חשוב ועמוּס, המחבר בין קו החוף של האוקיינוס האטלנטי עם המפרצים והלגונות שנמצאים לאורך חופי המפרץ, והערים הסמוכות אליו. קשר זה בין חופי האוקיינוס האטלנטי, לנמלים השונים במדינות מרילנד, וירג'יניה, צפון קרוליינה וג'ורג'יה, מתאפשר בראש ובראשונה באמצעות התעלה הזו, שמאפשרת נתיב שייט מנמל בולטימור צפונה לנמלים של ווילמינגטון (דלאוור) ופילדלפיה (פנסילבניה) שעל נהר הדלאוור ובחזרה. 40% מהספינות הפוקדות את נמל בולטימור (כ-25,000 אוניות בשנה) עוברות דרך התעלה הזו[26].
מפה של אזור המטרופולין של עמק דלאוור התחתון מודגשת בצהוב; חלקים אחרים של עמק דלאוור כוללים את מחוזות אטלנטיק וקייפ מאי בדרום ג'רזי, ודובר בצפון דלאוור.
בשנת 1885, ממשלת ארצות הברית לקחה על עצמה באופן שיטתי את חפירתה של תעלה בעומק 7.9 מטר ברוחב 180 מ' מפילדלפיה למים העמוקים במפרץ דלאוור. חוק הנהר והנמל משנת 1899(אנ') איפשר את העמקתה ל-9.1 מ' מפילדלפיה למים העמוקים של המפרץ.
מאז שנת 1941, התעלה הראשית של נהר דלאוור נשמרה בעומק של 12 מטר. ובוצע מאמץ להעמיק את הקטע של 102.5 מיילים של ערוץ ניווט פדרלי זה, מפילדלפיה וקמדן עד פתח מפרץ דלאוור לעומק של 14.8 מטר[י][27][28][29][30].
מתחם נמל נהר דלאוור מתייחס לנמלים ולמתקני האנרגיה לאורך הנהר באזור תלת המדינות PA-NJ-DE, הוא עמק דלאוור(אנ') (ראו מפה מימין). הם כוללים את נמל סאלם(אנ'), נמל וילמינגטון(אנ'), נמל צ'סטר(אנ'), נמל פולסבורו(אנ'), נמל פילדלפיה(אנ') ונמל קמדן(אנ'). יחד הם יוצרים את אחד מאזורי השילוח הגדולים ביותר של ארצות הברית. בשנת 2015, הנמלים של פילדלפיה, קמדן ווילמינגטון טיפלו ב-100 מיליון טונות של מטען מ-2,243 הגעת אוניות, ותמכו ב-135,000 משרות ישירות או עקיפות. קטגוריית היבוא הגדולה ביותר הייתה פירות, שנישאו על ידי 490 אוניות, ואחריה נפט ומכולות, עם 410 ו-381 אוניות, בהתאמה. הקטגוריה הגדולה ביותר של הייצוא הייתה של מכולות, עם 470 אוניות[31]. בשנת 2016, 2,427 ספינות הגיעו למתקני נמל נהר דלאוור. מתוכם 577 ספינות פירות, 474 ספינות נפט ו-431 ספינות מטען של מכולות[32].
בשנת 1984, משרד האוצר האמריקאי אישר יצירת אזור יין או "אזור גידול גפנים אמריקאי" הנקרא Central Delaware Valley AVA(אנ') הממוקם בדרום מזרח פנסילבניה וניו ג'רזי (ראו מפה כללית משמאל). אזור היין כולל 388,498 דונם המקיפים את נהר דלאוור מצפון לפילדלפיה וטרנטון, ניו ג'רזי. בפנסילבניה היא מורכבת מהטריטוריה שלאורך נהר דלאוור במחוז באקס(אנ'); בניו ג'רזי, ה-AVA משתרע לאורך הנהר במחוז הנטרדון(אנ') ובמחוז מרסר(אנ') מטיטוסוויל(אנ'), ניו ג'רזי, מעט צפונית לטרנטון, צפונה עד להר מוסקונטקונג(אנ'). נכון לשנת 2013, אין יקבים בניו ג'רזי ב-Central Delaware Valley AVA[33][34][35].
מפער המים של דלאוור במבט מגשר הרכבת שממוקם כ-5 קילומטרים מדרום למפער המים.
אזור הנופש הלאומי של מפער המים של דלאוור(אנ') הוקם כתוצאה מכישלון תוכנית שנויה במחלוקת לבניית סכר(אנ') על נהר דלאוור באי טוֹקְס, ממש צפונית למפער המים של דלאוור(אנ'), כדי לשלוט במפלסי המים לבקרת שיטפונות וייצור חשמל הידרואלקטרי. הסכר היה יוצר אגם באורך 60 קילומטר במרכז הפארק הנוכחי לשימוש כמאגר. החל משנת 1960, האזור הנוכחי של אזור הבילוי נרכש עבור שימושו על ידי חיל ההנדסה של הצבא האמריקאי. בין 3,000 ל-5,000 דירות נהרסו, כולל אתרים היסטוריים, וכ-15,000 בני אדם נעקרו מהפרויקט.
בגלל התנגדות סביבתית מסיבית, קיצוץ בתקציבים והערכה גאולוגית בעייתית על בטיחות הסכר, העבירה הממשלה בשנת 1978 את הנכס לשירות הפארקים הלאומיים. השירות טיפל בשטח שהיה בעבר בסכנת הכחדה, ועם עזרה של הממשל הפדרלי והקהילות הסובבות אותו, פיתחו מתקני פנאי ופעלו לשימור המבנים ההיסטוריים שנותרו[36][37][י"א].
מפלי "פוּל ריפט"(אנ'), בדרגה II בסולם הבינלאומי לסיווג דרגת הקושי של הרפטינג(אנ'), קיימים בנהר דלאוור בין מייל 196.3 ל-196.7, וממוקמים כקילומטר מדרום לבלוודרה(אנ'), ניו ג'רזי. המפלים נגרמים כתוצאה מירידה של כ-7.5 מטר בגובה של אפיק הנהר של אבן גיר קשה לאורך כ-800 מטר, והם נחשבים למסוכנים ביותר בנהר הדלאוור. במפלסי מים גבוהים, חלק מהמפלים הצרים יותר עלולים להפוך למסוכנים ביותר[38].
^נהר ראשי הוא תרגום מאנגלית ל-"Major river", והכוונה היא לנהר שאינו מהווה יובל של אף נהר אחר, והוא קולט מים מיובלים רבים, ונשפך בסופו של דבר אל בסיס סחיפה המוחלט, שהוא בדרך כלל אוקיינוס או ים. סימוכין ראו כאן.
^המקור בהערת השוליים מציג רשימה של כל נק' עניין לאורך הנהר (מפגש עם יובלים, גשרים, מגדלורים, פארקים וכיוצא בזה), כשבראש הרשימה נקודות שסמוכות לשפך הנהר, ובסוף הרשימה נקודות הסמוכות למקור הנהר על שני סניפיו: המזרחי והמערבי
^לצפייה במפת המוצא לאוקיינוס, עם כף מיי וכף הנלופן ממול, לחצו כאן. ניתן להקטין את המפה, ולהתרשם מהגאוגרפיה הכללית של המפרץ והמוצא לאוקיינוס האטלנטי.
^ראו המאגר במפת אגן הניקוז משמאל. יש לבצע הגדלה ואז המאגר בולט משמאל לצירוף "West Branch".
^לצפייה במפת האזור, מפורט ג'רוויס בחלק העליון המרכזי של המפה, ועד מדרום לאיסטון שמדרום דר' מערב - בחלק התחתון המרכזי של המפה, לחצו כאן.
^קו הנפילה של החוף האטלנטי, הוא מתלול באורך 1,400 קילומטר שבו נפגשים מישור החוף של הפְּיֶדמונט(אנ') ומישור החוף האטלנטי במזרח ארצות הברית. חלק גדול מקו הנפילה של חוף הים האטלנטי עובר באזורים שבהם אין עדות להעתק גאולוגי.
קו הנפילה מסמן את הגבול הגאולוגי של שטח קשה שעבר התמרה - תוצר של האורוגן הטקוני(אנ') - ומישור הסחף החולי והשטוח יחסית של המדף היבשתי העליון, שנוצר ממשקעי קרטיקון וקנוזואיקון לא מאוחדים. דוגמאות למאפיינים של אזור הנפילה כוללים את המפלים הקטנים של נהר פוטומק ואת המפלים בריצ'מונד, וירג'יניה, שם נהר ג'יימס נופל על פני סדרה של מפלים עד לשפך הגאות והשפל שלו, וכמובן כאן במעבר של נהר הדלאוור את קו הנפילה הזה. סימוכין ראו כאן.
^לצפייה במסלול אמת המים של הדלאוור על גבי מפה חופשית ראו כאן (אנ'). לצפייה במפה המציגה את אמת המים, המרחקים מהעיר, המחוזות השונים, והמאגרים, ראו כאן.
ארצות הברית
ערך מורחב – מערכת הובלת המים לעיר ניו יורק
אתר האינטרנט הרשמי של דלאוור (באנגלית)
#/media/File:Banks_left_and_right_V2.jpg){kind=link}
