אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה
 | |||||||||||||
| לידה |
10 במרץ 1845 סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית  | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 בנובמבר 1894 (בגיל 49) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית | ||||||||||||
| שם מלא | אלכסנדר אלכסנדרוביץ' רומנוב | ||||||||||||
| שם לידה |
Александр Александрович  | ||||||||||||
| מדינה | רוסיה | ||||||||||||
| מקום קבורה | מבצר פטר ופול, סנקט פטרבורג | ||||||||||||
| בת זוג | מריה פיודורובנה | ||||||||||||
| שושלת בית רומנוב | |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||||
| |||||||||||||
| חתימה |
.png) | ||||||||||||
  | |||||||||||||
אלכסנדר אלכסנדרורוביץ' רומנוב (רוסית: Александр III Александрович Романов), הידוע יותר בתור אלכסנדר השלישי "עושה השלום" (Миротворец ברוסית; 10 במרץ 1845 – 1 בנובמבר 1894) היה קיסר רוסיה מ-14 במרץ 1881 ועד יום מותו ב-1894.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלכסנדר השלישי נולד בסנקט פטרבורג ב-10 במרץ 1845, והיה בנם השני של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה ורעייתו מריה, נסיכת הסן (בתם של לודוויג השני, הדוכס הגדול של הסן, ווילהלמינה, נסיכת באדן). הוא נודע כטיפוס מחוספס, השונה בתכלית מקודמיו - אביו הליברל אלכסנדר השני, ואחי-סבו אלכסנדר הראשון, שנודע כג'נטלמן רגשן ואבירי. אלכסנדר השלישי לא רחש כל חיבה לתרבות גבוהה, עדנה ואלגנטיות, והתפאר בהיותו מחוספס כמרבית נתיניו הרוסים. גישתו הישירה והחותכת הייתה גסה לעיתים, אך התאימה לתנועותיו המגושמות. בחינוכו לא היה די לרכך תכונות אלה.
במהלך עשרים שנות חייו הראשונות לא היה אלכסנדר צפוי לרשת את כס הצאר, שכן תפקיד זה יועד לאחיו הבכור, ניקולאי. גם כאשר הראה ניקולאי סימנים של בריאות לקויה, רווחה הסברה שטיפול נכון ותשומת לב יוכלו להאריך את חייו ללא קושי. הדאגה להמשך השושלת הביאה לאירוסיו של ניקולאי לדאגמאר, נסיכת דנמרק. בעוד שניקולאי חונך כיורש העצר, קיבל אלכסנדר חינוך מועט יותר, שכלל היכרות עם צרפתית, אנגלית וגרמנית, ומידה מסוימת של חינוך צבאי.
יורש עצר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-13 באפריל 1865, מת אחיו הגדול ניקולאי מדלקת שחפתית של חוט השדרה, ואלכסנדר הפך ליורש העצר. אביו, אלכסנדר השני, החל בחינוכו כיורש העצר, אך מאמציו עלו בתוהו, כיוון שבנו השני לא היה תלמיד מבריק כאחיו. על ערש דווי, הביע ניקולאי רצון שיורשו ייבם את הנסיכה דאגמאר, וב-9 בנובמבר 1866, אחרי שהנסיכה הוטבלה לנצרות האורתודוקסית, וקיבלה את השם "מריה פיודורובנה", הם נישאו נישואין מאושרים שהחזיקו עד למותו של אלכסנדר.
בין מוריו של אלכסנדר היו ההיסטוריון הרוסי המפורסם סרגיי סולוביוב, והפרופסור למשפט, שעמד בראש הנהלת הכנסייה האורתודוקסית, קונסטנטין פובדונוסצב. לזה האחרון (שהיה גם מורו של בנו, ניקולאי השני) הייתה השפעה על אלכסנדר: אף שחינוכו עורר בו חיבה מועטה ללימודים מופשטים או להתעמקות אינטלקטואלית, הוא השפיע על שלטונו בהחדרת האמונה שהקנאה למחשבה הרוסית האורתודוקסית היא חלק בלתי נפרד מהפטריוטיות הרוסית, וכי כל צאר בר-דעת חייב לשמור עליה באדיקות[1]. בשנים 1865–1881, בהן היה אלכסנדר יורש העצר, הוא לא התבלט בענייני ציבור, אך נתן להבין שישנם הבדלים בין השקפותיו שלו לבין עקרונות הממשל באותה תקופה.
אלכסנדר התנגד נחרצות למה שנחשב בעיניו השפעה זרה שלא במקומה באופן כללי, והשפעה גרמנית בפרט. הוא רצה לראות אימוץ כללי של עקרונות לאומיים אמיתיים בכל הפעילות הציבורית, למימוש חזונו, חזון רוסיה ההומוגנית בכל - בשפה, מינהל ודת. עמדה זו הייתה שונה מזו של אביו, שעל אף היותו פטריוט רוסי, גילה אהדה רבה למנהגים גרמניים, השתמש לעיתים קרובות בגרמנית בקשריו הפרטיים, וביסס את מדיניות החוץ שלו על ברית עם פרוסיה. האנטגוניזם שנבע מחילוקי דעות אלה, קיבל פומבי לראשונה במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה, כאשר הצאר תמך בקבינט בברלין, בעוד שיורשו לא הסתיר את חיבתו לצרפתים.
.jpg)
במלחמה העות'מאנית-רוסית שפרצה ב-1877 הוביל אלכסנדר את האגף הימני של כוח הפלישה לבולגריה. חלק ניכר מהשקפותיו עוצבו במהלך מסעו זה. הבולגרים הוצגו בסנקט פטרבורג ובמוסקבה כקדושים מעונים, אך די היה בניסיון אישי קצר כדי לעמוד על כך שהמצב לאמיתו אינו כן. כרבים מהגנרלים שלצידו, אלכסנדר לא חש חיבה רבה ל"אחיו הקטנים", והבין כי הטורקים רחוקים מהדימוי החשוך שהוצמד להם. על אף זאת, אלכסנדר הצניע את דעתו ולא נתן לה פומבי. היות שלא נועצו בו בעניינים מדיניים, הוא הגביל את עצמו לביצוע המשימות הצבאיות וביצע אותם באופן מדוקדק. אחרי טעויות ואכזבות רבות, צבאו הגיע לקונסטנטינופול וחוזה סן סטפנו נחתם. על אף הציפייה כי הגרמנים יעזרו לרוסיה לעצב את מזרח אירופה כרצונה, הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק נהג אחרת וכרת ברית עם אוסטריה כנגד האינטרסים הרוסים. מהלך זה חיזק את דעותיו של אלכסנדר, שבאו לידי ביטוי במלחמת צרפת–פרוסיה.
כמו כן, במהלך מסעו בבולגריה הבין אלכסנדר בדרך הקשה את אי-הסדרים והשחיתות הפושה במנהל הצבאי, ולאחר שובו לסנקט פטרבורג הוא גילה נורמות פגומות במחלקה הימית. הוא הפנה את תשומת לב אביו למספר דמויות מפתח בפרשות אלה, שבאו מהאצולה הגבוהה. פנייה זו לא התקבלה בעין יפה, שכן אלכסנדר השני, שהנהיג רפורמות רבות במחצית הראשונה של שלטונו, עייף מביצוע רפורמות ונרתע מהמשימה שהציע בנו.
הפרשה הכניסה מתח נוסף ביחסים בין השנים, שכן הבן חש שלא יתבצעו רפורמות חשובות עד שהוא יירש את כס הצאר. אך השינוי בא מוקדם בהרבה מהצפוי. ב-13 במרץ 1881, נרצח אלכסנדר השני בידי כנופיית מהפכנים ניהיליסטים בשם "נרודניה ווליה" (רצון העם), והשלטון האוטוקרטי עבר לידי בנו.
קיסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות עצות של מורה הדרך הפוליטי שלו, קונסטנטין פובדונוסצב, החליט אלכסנדר השלישי לאמץ דרך אחרת מזו של אביו. מהלכו המדיני הראשון היה ביטול הצו שרצה אביו להוציא בדבר הקמת מועצות מייעצות, ובמנשר שבו הוצהר על הכתרתו לקיסר הבהיר כי אין בכוונתו לצמצם או להחליש את הכוח האוטוקרטי שירש מקודמיו. במשך כל שנות שלטונו לא הראה אלכסנדר שום כוונה לשינוי דעתו זו. כלל הרפורמות הפנימיות שאותן ביצע אלכסנדר נועדו לתקן את מה שהיו לדעתו נטיות ליברליות מדי של המשטר הקודם, וכך הותיר אחריו אלכסנדר רושם של שליט שמרן שהסיג את רוסיה לאחור. לשיטתו, נדרש היה להציל את רוסיה מאנרכיה ותעמולה מהפכנית, אך לא דרך הממסד הפרלמנטרי והליברליזם של מערב אירופה, אלא באמצעות שלושה עקרונות שהומלצו באופן ישיר על ידי הדור הוותיק של הסלבופילים - לאומיות, אורתודוקסיות מזרחית, ואוטוקרטיות. בעיני רוחו ראה אלכסנדר אומה בעלת לאומיות אחת, שפה אחת, דת אחת וצורת מנהל אחת. יש המייחסים לו את מקור הסיסמה "רוסיה לרוסים". במהלך כל שלטונו, פעל לכיוון כינון חלום זה דרך כפיית השפה הרוסית ובתי הספר הרוסיים על נתיניו הגרמנים, הפולנים, והשוודים.
בעקבות עצות שקיבל משר הפנים, איגנאטייב, חוקק ב-4 במאי 1882 את חוקי מאי שהגבילו את מקומות המגורים של היהודים, ואסרו עליהם עבודה בימי א' וימי חג נוצריים. בימי אביו של אלכסנדר השלישי חלה רגיעה ונפתחה תקופה של סובלנות דתית, אך בימיו, משנת 1883 ואילך, שוב החלה תקופה של רדיפות. רגשות אנטישמיים התחזקו בתקופת שלטונו, ומאות אלפי יהודים עזבו אז את רוסיה.
בפרובינציות אחרות פעל להפוך את מה שהיה בעיניו ליברליזם מוגזם בתקופת אביו. למטרה זו הוא צמצם את הכוח המועט של ה"זמסטבו" - השלטון המקומי הנבחר, ומינה פקידי ממשל לפקח על האוטונומיות המקומיות. במקביל פעל לחזק את השלטון האימפריאלי ולרכזו ככל הניתן תחת שליטתו האישית. מיכאיל קטקוב ועיתונאים אחרים תמכו בשלטון האוטוקרטי של הקיסר.
אלכסנדר פישט את כללי החצר והנהיג מדיניות של חיסכון: צמצם את מספר המשרתים, הגביל את מספר הנשפים המלכותיים, והורה להגיש יינות רוסיים תחת צרפתיים. מאידך גיסא, הוא הוציא סכומי עתק על יצירות אמנות ועבר בכך את כל קודמיו פרט ליקתרינה הגדולה.
מדיניות חוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בענייני חוץ הוא היה איש שלום ובימיו לא השתתפה רוסיה באף מלחמה, ולכן זכה לכינויו "עושה השלום". עם זאת, הוא כלל לא תמך בדוקטרינה של שלום בכל מחיר, ופעל לפי העיקרון שהדרך הטובה ביותר למנוע מלחמה היא להיות מוכן לקראתה בכל עת. על אף סלידתו מיחסיו של הקנצלר ביסמרק עם רוסיה, הוא נמנע מסכסוך פומבי עם גרמניה ואף החיה לתקופה את ברית שלושת הקיסרים. בשנות שלטונו האחרונות אימץ אלכסנדר גישה עוינת יותר כלפי הממשלה בברלין, ואף דאג להחזיק כוח צבאי גדול בקרבת החזית הגרמנית, תוך חיזוק קשרי הידידות עם צרפת. גישתו כלפי בולגריה הייתה דומה - הניסיונות של אלכסנדר באטנברג, נסיך בולגריה ואחר כך סטפן סטאמבולוב להרוס את ההשפעה הרוסית, אומנם הרתיחו אותו, אך הוא התנגד באופן עקבי לשימוש בכוח למניעתם.
ביחסיו עם מרכז אסיה הוא המשיך במדיניות הרגילה של הגדלת ההשפעה הרוסית מבלי להיגרר לעימות עם הממלכה המאוחדת, ולא נתן למחרחרי המלחמה הלאומניים לצאת מידי שליטה.
בשנת 1886 שלח את רוקחו האישי, מרדכי לפידות, איש מינסק, לארץ ישראל, כדי שיקים בית מרקחת עבור הכנסייה הרוסית, שישרת את אלפי עולי הרגל לירושלים.
סוף חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1887 תכננה קבוצת יוצאי ארגון "נרודניה ווליה" לרצוח גם את אלכסנדר השלישי. בין השותפים לקנוניה שנתפסו היה אלכסנדר אוליאנוב (אחיו של ולדימיר איליץ' אוליאנוב, לימים "לנין"), שנדון למוות ונתלה ב-5 במאי 1887.
באוקטובר 1888, נסעו אלכסנדר השלישי ובני משפחתו ברכבת הקיסרית, שנסעה מדרום, כשלפתע היא סטתה מהמסילה, בתחנת בורקי, 50 ק"מ מחרקוב. שבעה קרונות התהפכו ורבים מעובדי ומשרתי משפחת הצאר נפצעו, אך המשפחה הקיסרית ניצלה בנס והקרון בו ישבה נותר שלם למעט הגג שנתלש. הפן המעניין בסיפור היה התנהגותו של הקיסר עצמו - מסופר שאלכסנדר השלישי, שנודע כמי שניחן במבנה גוף בריא, החזיק את הגג המפורק של הקרון והאיץ בכל מי ששהה בתוכו לצאת החוצה. יהודי צאריצין הקימו בית כנסת שהנציח את נס הצלת הצאר.
ברם, לאחר אותה תאונה הקיסר נטה להתלונן על כאבים בגב התחתון והפרופסור טרובה שבדק אותו איבחן שנפגע בכליותיו בתאונה. משנת 1888, החל לאבד מתאבונו וחש ברע לעיתים קרובות. בחורף 1894 הוא חטף הצטננות ובספטמבר, בעת מסע ציד בבלובוז'ייה, חש שלא בטוב, והפרופסור ארנסט ליידן שהוחש מברלין, אבחן אצלו דלקת כליות. הקיסר נשלח לנוח בבית הנופש ליבאדיה שבחצי האי קרים, הוא חשב לנסוע לנוח ביוון, אך בדרכו לשם הורע מצבו הבריאותי והוא נשאר בקרים. בספטמבר 1894 משפחת הצאר שהתה בארמון ליבאדיה. אלכסנדר השלישי רזה מאוד, הוא לא יכל לא להתנייד, לא לשכב, והתקשה להירדם.
ב-1 בנובמבר 1894, בשעה 14:15 בצהריים, בעודו יושב על כיסאו, הלך אלכסנדר לעולמו. הוא נקבר במבצר פטרופבלובסקיה. בנו, ניקולאי השני, קיסר רוסיה עלה לשלטון במקומו.
ילדיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאלכסנדר ולאשתו הנסיכה דאגמאר מדנמרק ("מריה פיודורובנה"), נולדו שישה ילדים, אחד מהם מת בילדותו:
- הצאר ניקולאי השני (6 במאי 1868 – 17 ביולי 1918)
- הדוכס הגדול אלכסנדר אלכסנדרוביץ' (7 ביולי 1869 – 2 במאי 1870)
- הדוכס הגדול גאורגי אלכסנדרוביץ' (6 במאי 1871 – 9 באוגוסט 1899)
- הדוכסית הגדולה קסניה אלכסנדרובנה (6 באפריל 1875 – 20 באפריל 1960)
- הדוכס הגדול מיכאיל אלכסנדרוביץ', (28 בנובמבר 1878 – 12 ביוני 1918)
- הדוכסית הגדולה אולגה אלכסנדרובנה (13 ביוני 1882 – 24 בנובמבר 1960)
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גלריה מחייו ומהנצחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
דיוקן של אלכסנדר השלישי -
דיוקן של אלכסנדר השלישי, ציור שמן על בד -
אלכסנדר השלישי והנסיכה דאגמאר מדנמרק ("מריה פיודורובנה"), 1865 -
-
אלכסנדר השלישי עם משפחתו בארמון הקטן של ליבאדיה, 1893 -
הלווייתו של אלכסנדר השלישי -
טקס חנוכת אנדרטה לאלכסנדר השלישי במוסקבה, 1912 -
ניקולאי השני במהלך המצעד בטקס חנוכת האנדרטה -
האנדרטה במוסקבה -
הריסת האנדרטה בעקבות המהפכה הרוסית, קיץ 1918 -
אנדרטה לאלכסנדר השלישי בארמון השיש בסנקט פטרבורג -
-
אנדרטה לאלכסנדר השלישי בנובוסיבירסק -
אנדרטה לאלכסנדר השלישי באסטוניה
_2.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלכסנדר ה-3, (1845-1894), צאר רוסיה, דף שער בספרייה הלאומית- אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מורו זה היה לא הסכים עם דרכו של אלכסנדר השני, והיה מזועזע מהליברליות שייצג. הוא כתב לתלמידו, יורש העצר, על היותו "מתמלא בחילה" כשהוא שומע אנשים מדברים על ליברליזציה, "אני מרגיש שאני נמצא במחיצת אנשים לקויים בשכלם, או קופים מעוותים. בכל מקום אני שומע את המילה העבשה ההיא, השקרית, המקוללת, 'חוקה'". הוא הזהיר את הנסיך שחוקה שקולה כנגד "רעל שיתפשט על פני כל הגוף". פובדונוסצב יעץ לתלמידו, אלכסנדר השלישי, לקרוע לגזרים את הרפורמה של אביו. ראו - יואב קרני, הדמוקרטיה הליברלית במשבר עמוק, באתר גלובס, 22 בספטמבר 2018
| הקודם: אלכסנדר השני |
צארים רוסיים | הבא: ניקולאי השני |
- האימפריה הרוסית: פוליטיקאים
- קיסרי רוסיה
- שושלת רומנוב
- מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים
- מעוטרי פור לה מריט
- אבירי מסדר העיט השחור
- מנהיגי רוסיה שמתו במהלך כהונתם
- מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
- מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
- מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- אבירי מסדר מלטה
- אבירי מסדר גיזת הזהב
- מסדר כוכב רומניה
- מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
- מעוטרי מסדר אוסמניה
- החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית: אישים
- רוסים שנולדו ב-1845
- רוסים שנפטרו ב-1894