9K32 סטרלה-2
מידע בסיסי | |
---|---|
קוד נאט"ו | Grail |
ייעוד | טיל קרקע-אוויר |
ארץ ייצור | ברית המועצות |
יצרן | KBM |
פעילות מבצעית | מלחמות יוגוסלביה, מלחמת אפגניסטן, מלחמת פוקלנד, מלחמת יום כיפור, מלחמת שלום הגליל, מלחמת חרבות ברזל |
תקופת השירות | 1968–הווה (כ־56 שנים) |
משתמשים | מדינות המפעילות את המערכת |
פלטפורמת שיגור | חייל בודד |
מאפיינים כלליים | |
הנעה | מאיץ דלק מוצק ומנוע דלק מוצק |
משקל | 9.8 ק"ג |
ממדים | |
אורך | 1.44 מטר |
קוטר | 72 מ"מ |
מוטת כנפיים | 0.3 מטר |
ביצועים | |
מהירות |
430 מטר לשנייה (סטרלה-2) 500 מטר לשנייה (סטרלה-2M) |
טווח |
3,700 מטר (סטרלה-2) 4,200 מטר (סטרלה-2M) |
גובה טיסה |
1,500-50 מטר (סטרלה-2) 2,300-50 מטר (סטרלה-2M) |
ראש קרב והנחיה | |
ראש קרבי | 1.15 ק"ג |
מרעום | הקשה |
הנחיה | ביות תת-אדום (קרינה תרמית) |
9K32 סטרלה-2 (ברוסית: 9К32 Cтрела-2 (חץ), נאט"ו: SA-7 Grail) הוא טיל כתף מונחה נגד מטוסים ונגד מטרות מנמיכות טוס.
לטיל ראש ביות אינפרה-אדום (מונחה חום) פסיבי. הסטרלה-2 מהווה את הדור הראשון של טילי נ"מ משוגרי כתף סובייטים והוא דומה לטיל האמריקאי "רדאיי" ("REDEYE"). הטיל הוכנס לשירות בשנת 1968.
לטיל טווח מרבי של 4.2 ק"מ, ברום של 2,300 מטר ומהירות טיסה של כ-500 מטר לשנייה. הטיל מתביית על החום הנפלט ממנועי כלי הטיס.
תיאור הטיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]למערכת שלושה חלקים:
- טיל (9K32 ו-9K32M)
- ידית אחיזה מתפרקת (9P54 ו-9P54M)
- סוללה (9B17)
ניתן גם לחבר מערכת זיהוי-עמית-טורף (זע"ט) לקסדת המפעיל. בחלקו הקדמי של הטיל מחוברות שתי מאזנות, ובחלקו האחורי ארבעה משטחי היגוי. לטיל ישנו ראש ביות בעל גלאי חום פסיבי לא מקורר. כחצי שנייה לאחר הלחיצה על ההדק ניצת מנגנון הודף הפולט את הטיל מחוץ למשגר, וכעבור שתי שניות ניצת המנוע העיקרי של הטיל. קיימים אמצעים רבים המסוגלים לשבש את פעולת הטיל. כמו כן, קיים קושי להפעיל את הטיל בשטח הררי עקב החום הנפלט מן הקרקע.
התפתחות הטיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה פיתחה ברית המועצות טילי נ"מ גדולים וכבדים כנגד מפציצים גרעיניים. לאחר מלחמת קוריאה הבינו הסובייטים שעידן המלחמות הקונבנצינליות לא תם ושיש להשקיע גם בפיתוח מערכות נ"מ שיגנו על הכוחות המתמרנים. כתוצאה מכך החלו בפיתוח של מספר מערכות נ"מ שנתנו מענה לצורך זה. התוכנית הייתה לשלב חמש מערכות שונות המכסות את כל תחומי גובה הטיסה ומיועדות לרמות לחימה שונות, מרמת הגדוד ועד רמת החזית כולה. המערכת שיועדה לרמת הגדוד הייתה טילי סטרלה-1 וסטרלה-2, כאשר שני הטילים נועדו להיות טילים משוגרי כתף. בסופו של דבר היה ה-סטרלה-1 כבד מדי והוחלט להרכיבו על גבי פלטפורמה ממונעת, שתפעל לצד תותחי השילקה. הסטרלה-2 אכן שימש כטיל כתף.
הפיתוח החל בשנת 1959 בחברת "טורופוב OKB" (לימים "קולומנה") כאשר פרטי המתחרה האמריקאי, ה"רדאיי" היו ידועים למפתחים וככל הנראה פיתוח הסטרלה-2 הושפע ממנו רבות. עם זאת לא הצליחו המהנדסים לבנות ראש-ביות דומה ל"רדאיי" ונאלצו לפתח ראש פשוט יותר.
גרסה ראשונה הוצגה כבר בשנת 1966, אך הגרסה הסופית של הסטרלה-2 נכנסה לבסוף לשירות רק בשנת 1968, חמש שנים לאחר המתוכנן.
בשנת 1970 נכנסה לשירות גרסה משופרת של הטיל שסימונה 9M32M, ולאחר מכן גרסה נוספת המהווה שיפור ניכר, שסימונה הוא סטרלה-3 וסימון הטיל שלה הוא 9M36. טיל זה סומן בנאט"ו SA-14. לטיל גם גרסה ימית המסומנת בנאט"ו כ-SA-N-5.
מספר הטילים שיוצרו במהלך השנים מוערך בכ-50,000.
גרסאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 9K32 סטרלה-2 - הגרסה המקורית
- 9K32M סטרלה-2M - הגרסה המשופרת
- סטרלה 2M2J - סאווה - גרסה יוגוסלבית
- HN-5 - הונגיאנג 5 - גרסה סינית
- אנזה MKI - גרסה פקיסטנית
- עין-א-סאקר - גרסה מצרית
- הוואסונג-צ'ונג - גרסה צפון קוריאנית
מדינות המפעילות את המערכת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנוסף, ארגוני טרור וארגוני גרילה רבים בעולם. בין ארגוני הטרור אשר מפעילים את המערכת ניתן למנות את חזבאללה ואת חמאס.
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]כל המדינות המקיפות את מדינת ישראל מחזיקות בטיל. הטיל הופעל במלחמת ההתשה במצרים על ידי הסובייטים והמצרים. הכינוי העברי שלו היה "זרת" ובמצרים הוא כונה "חיה".[1]
במלחמת יום הכיפורים הופעל הטיל בצורה מוצלחת ביותר לדידם של צבאות ערב. תוכנית ההפעלה הייתה כי כאשר מנמיך מטוס חיל האוויר טוס כדי להתחמק מטילים גדולים יותר, תוקפים אותו תותחי הנ"מ המתנייעים וטילי הסטרלה שהיו משוגרים על ידי חיילים רגלים שהחזיקו בטיל בתוך מסגרות הגדודים והחטיבות הערביות. הטיל המשיך להיות בשימוש כוחות הצבא הסורי גם במבצע שלום הגליל. גם ארגון ה"חזבאללה" עשה שימוש בטילי "סטרלה". ב- 6 במאי 2001 לכד חיל הים הישראלי את ספינת הנשק "סנטוריני" שהייתה אמורה להעביר את מטענה לרצועת עזה. על סיפון הספינה נמצאו 4 טילי "סטרלה". ב-28 בנובמבר 2002 ניסו מחבלים להפיל מטוס נוסעים ישראלי של חברת ארקיע כאשר המריא משדה התעופה במומבסה. המחבלים שיגרו לעבר המטוס שני טילי "סטרלה", אך הטילים החטיאו.
במהלך השנים הוברחו לרצועת עזה טילי "סטרלה".[2][3] באוקטובר 2012 נעשה שימוש בטיל מסוג זה נגד כלי טיס של חיל האוויר הישראלי, אז החטיא הטיל שנורה מרצועת עזה את מטרתו.[4]. במבצע צוק איתן בעזה ביולי 2014 השתמשו פעילי החמאס בטילים מסוג זה נגד מסוקים ומטוסים של חיל האוויר אך כל הטילים החטיאו את מטרתם.
במערכת הביטחון הישראלית קיים חשש שטילי סטרלה יוברחו מרצועת עזה לשומרון, ומשם יוכלו לפגוע במטוסי נוסעים בנתב"ג[5].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיים איסרוביץ, איך הפכו טילי הכתף לנשק הפופולרי של ארגוני הטרור?, סופהשבוע, 04.02.2014.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דני שלום, "רוח רפאים מעל קהיר", כרך ב', עמוד 832
- ^ אטילה שומפלבי, מופז: ייתכן שטילי נ"מ הגיעו לעזה; קלקיליה עדיין לא תועבר, באתר ynet, 27 במרץ 2005
- ^ זאב שיף, טילי סטרלה נגד מטוסים הוברחו לרצועה, הארץ, 11 באפריל 2005
- ^ סטרלה נורתה מרצועת עזה, IsraelDefense, 16 באוקטובר 2012.
- ^ טילי סטרלה נגד מטוסים הוברחו לרצועה, באתר וואלה