צעדת הנשים על ורסאי
צעדת הנשים על ורסאי (הידועה גם בשם צעדת אוקטובר או ימי אוקטובר) היה אחד מן האירועים הבולטים והראשונים בתולדות המהפכה הצרפתית. הצעדה החלה כצעדת נשים בשוקי פריז שבצרפת, בבוקר 5 באוקטובר 1789 כמחאה על מחירי המזון (בדגש על לחם ועל מחסורו). צעדת המחאה החלה לקבל גוונים מהפכניים בידי גורמים ליברליים שדרשו רפורמות פוליטיות. צעדת הנשים התרחבה הפכה לצעדה של אלפים, והחלה לנוע לעבר ורסאי, תוך כדי שהיא מתחמשת. הקהל הצר על הארמון המלכותי של לואי השישה עשר, מלך צרפת, ובעימות אלים, הן הצליחו ללחוץ על המלך לשוב לפריז ביום שלאחר מכן. הצעדה הייתה ציון-דרך במהפכה. היא הביאה לפרישתו של ז'אן-ז'וסף מונייה ולערעור מעמדו של לה פאייט.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1774 אן רובר ז'אק טורגו, שר בממשלתו של לואי השישה עשר הסיר מגבלות רבות על שוק התבואה הצרפתי. מדיניות זו גרמה לרעב קשה ולמהומות באזורים מסוימים בארץ באותה השנה. בקיץ 1789 התעורר חשש ציבורי גדול מפני שובה של מדיניות זו. חשש זה נקרא לימים הפחד הגדול. תקופה זו הייתה בתחילתה של התקופה המהפכנית בצרפת (1789-1799) כאשר נפילת הבסטיליה התרחשה כשלושה חודשים קודם לכן ואזרחים רבים רצו להיות מעורבים בתהליכים הפוליטיים. מאפיין בולט של התקופה (אשר העסיק במיוחד את האוכלוסייה הענייה) היה המחסור בלחם, ומחירו היקר. רוב העובדים הוציאו כמעט מחצית מהכנסתם על הלחם.
בתקופה סוערת זו, משפחת מלוכה ואנשי האספה המכוננת הלאומית שכנו בוורסאי, עיר מלכותית אשר שוכנת כ-21 ק"מ מצפון מזרח לפריז שהיוותה את מרכז הרפורמיסטים. באותם החודשים הרפורמיסטים נאבקו והצליחו לבטל את מרבית זכויות הכמורה והאצולה, ואף הצליחו לאשרר את הצהרת זכויות האדם והאזרח. הישגים אלו הפנו את הרפורמיסטים למאבק למען יצירתה של חוקה חדשה. הגורמים הרפורמיסטים הבינו כי הכוחות המלכוניים מתכוונים להעביר את מוקד האספה הלאומית לטור בדרום צרפת, אשר נחשבת לליברלית עוד פחות מהאווירה ששררה בורסאי. הרפורמיסטים אף חששו כי המלך מתכוון לפזר את האספה ואף לבטל את הישגיהם. חששות אלו התממשו באופן חלקי בסופו של דבר.
למרות האתוס ההיסטורי, הצעדה לא הייתה ספונטנית. בתקופה זו נקראו קריאות רבות להפגנה המונית מפריז לוורסאי. אווירה ציבורית זו גרמה לבריחתם של זרים ובני אצולה רבים. בתחילת אוקטובר הגיעו לוורסאי כוחות צבא חדשים. החיילים שהגיעו לוורסאי קיבלו ארוחות נהנתניות, אשר נחשבו לעלבון עבור ההמון שסבל מרעב. העיתונים דיווחו על אורגיות ועל משתים רבים. דיווחים אלו הלהיטו את החברה שהייתה נתונה בתקופת צנע.
האירועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבוקרו של ה-5 באוקטובר קבוצת נשים צעדה עם תופים בשוק בפריז כמחאה על מחירי הלחם. נשים כועסות הכריחו את הכנסייה הסמוכה לצלצל בפעמונים שלה. מספרן של המוחות המשיך לגדול ונשים רבות משווקים רבים הצטרפו לצעדה, רבות מהן נושאות להבי מטבח וכלי נשק מאולתרים אחרים. בשלב מסוים אף גברים הצטרפו לצעדה, ומספר הצועדים הכולל מול בית העירייה נאמד בכ-6,000-7,000 איש, ואף יותר מכך. המרקיז דה לה פאייט, מפקד המשמר הלאומי הבין את כוונות המפגינות, אך ניסה להניא את חייליו מתקיפת המפגינים. הוא שלח פרש מהיר לוורסאי כדי להזהיר את אנשי המלך.
הצעדה עצמה ארכה כשש שעות מפריז ועד וורסאי. בנוסף על כלי הנשק המאולתרים, נלקחו גם מספר תותחים. למחאה על המצב הכלכלה צורפו גם מחאות כנגד המשטר. המפגינות קראו להשבת המלך לפריז ובנוסף על כך נשמעו גם קריאות כנגד אשתו, מארי אנטואנט (אם כי לא בהכרח למותה). צירי האספה (כגון מקסימיליאן רובספייר, שאז היה דמות יחסית אנונימית בפוליטיקה הצרפתית) קיבלו את הצועדות בוורסאי בקבלת פנים חמה ואף הציעו להן לחם, כי חשבו שהמחאה היא אך ורק על כך. במקרים אחרים התרחשו מהומות קלות. קבלת הפנים החמה ברובה ככל הנראה רככה במעט את המתיחות. כשש נשים נשלחו אל המלך על מנת לתאר את מטרות הצעדה, והמלך הקשיב להן באהדה וניסה להרשימן. חלק מהמוחות נרגעו ואף החלו לחזור לפריז. רוב הצועדים, לעומת זאת, נותר עדיין כועס.
לאחר כמספר שעות המלך החליט לקבל את כל החוקים של הרפורמיסטים ללא תנאי. בשעת ערב זו מרבית מהאנשים ששררו בסביבה חשבו כי בכך האירועים נגמרו. חלק אנשי המשמר הלאומי התפזרו, וחלקם אף קראו ללה-פאייט מפקדם "בוגד". בבוקר התחדשו המהומות. בשעה שש בערך חלק מהמפגינים גילו שער קטן לארמון ללא שמירה. הם עשו את דרכם פנימה וחיפשו את חדר-המיטה של המלכה. המשמרות המלכותיים דהרו בכל הארמון, נעלו דלתות והסתערו במעברים. בשלב מסוים המשמר ירה והרג את אחד המפגינים, דבר שעוד יותר הלהיט את שאר הצועדים. כתגובה, אחד השומרים נהרג וראשו נערף ונישא על ידי חנית. מארי אנטואנט הצליחה לברוח רגעים לפני שהמפגינים נכנסו לחדרה.
בסופו של דבר, האלימות פסקה והמלך הביע את נכונותו לחזור לפריז. בשעה אחת הצהריים של ה-6 באוקטובר המלך ועוד כמאה צירים מהאסיפה חזרו לפריז ביחד עם המפגינים. באותה העת כבר צעדו כשישים אלף איש ואישה והצעדה נמשכה כתשע שעות.
סוף דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]חזרתו של לואי השישה עשר לפריז נחשבת לנקודה מרכזית ביותר במהפכה. העיתונאי בן התקופה קאמי דמולן חזה באופטימיות כי צרפת הולכת להיכנס ל"עידן זהב חדש". הצעדה פרסמה לראשונה את מקסימיליאן רובספייר, חבר האספה שכעבור שנים הנהיג את שלטון הטרור. לה פאייט זכה בתחילה בתהילה, אך ספג גם ביקורת מכל העברים. רבים מהצירים שחזרו לפריז ברחו לבסוף מצרפת. הנשים שהנהיגו את הצעדה זכו לשבחים רבים בשנים שלאחר מכן.
עברו כשנתיים עד שהתקבלה חוקה ראשונה בצרפת, ולואי עצמו ניסה לברוח מהמדינה ללא הצלחה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- היסטוריה גדולה, בקטנה, צעדת הנשים של המהפכה הצרפתית, באתר הארץ, 25 בינואר 2017
- צעדת הנשים על ורסאי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)