פועלי ציון שמאל

פועלי ציון שמאל
תקופת הפעילות	1920–1946 (כ־26 שנים)
אידאולוגיות	סוציאליזם, ציונות, מרקסיזם
נוצרה מתוך	פועלי ציון
התמזגה לתוך	התנועה לאחדות העבודה
מיקום במפה הפוליטית	שמאל

פועלי ציון שמאל הייתה מפלגת שמאל יהודי מהפכנית, מרקסיסטית וציונית, שפעלה כמפלגה עצמאית ביישוב (וגם בחוץ לארץ) משנת 1920 ועד שנת 1946.

היסטוריה

המפלגה הוקמה ב-1920 על ידי פלג שפרש ממפלגת פועלי ציון, בראשות יעקב זרובבל ונחום ניר-רפאלקס. וזאת לאחר, שב-25 בספטמבר 1919, נערכה מועצה של נציגי קבוצות חברים תומכי הפרישה.

פרישתם של "פועלי ציון שמאל" באה עם התגברות הצד המתון במפלגת פועלי ציון, שהביא אותה שנה לאיחוד בין "פועלי ציון" שבראשות דוד בן-גוריון לבין קבוצת "הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון. שתי תנועות אלה יסדו את מפלגת אחדות העבודה בשנת 1919.

ההבדלים בין "פועלי ציון שמאל" ובין "אחדות העבודה" היו הבדלים אידאולוגיים וגם נגעו לשאלות של מבנה החברה ומדיניות היישוב והציונות. שתי המפלגות דגלו, אמנם, בסוציאליזם, אולם בעוד "אחדות העבודה" (שכללה את רוב "פועלי ציון", לרבות גורמים לא-מרקסיסטיים) סברה שיש לשתף פעולה עם כל הזרמים הציוניים הרוצים לבנות את הבית הלאומי היהודי, דחתה מפלגת "פועלי ציון שמאל" כל שיתוף פעולה כזה ואף התנגדה להשתתף בהסתדרות הציונית העולמית. מפלגת "פועלי ציון שמאל" סברה שהבית הלאומי היהודי יהיה רק שלב לקראת המהפכה הסוציאליסטית ובכלל זה מלחמת המעמדות; ועל כן, פעלה כדי לזכות בהכרה כמפלגה קומוניסטית ואף ניהלה משא ומתן להצטרפותה לקומינטרן.^[1] בשנות העשרים הייתה התנועה בשיא פריחתה, אולם במשך שנות השלושים, בין השאר בשל הידיעות שהגיעו ליישוב על משטר העריצות בברית המועצות, הפכה מפלגת "פועלי ציון שמאל" להיות תנועה קטנה וחסרת השפעה ממשית. בבחירות להסתדרות בשנת 1944 הופיעה ברשימה משותפת עם מפלגת השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית. לבסוף, התמזגה בשנת 1946 כמיעוט בתנועה לאחדות העבודה, תנועה שהיוותה אחד השרידים של "אחדות העבודה", באופן אירוני המפלגה שבשל המחלוקת הרעיונית עמה הוקמה היא עצמה 24 שנים קודם לכן.

ב-23 בינואר 1948 לקראת הקמת המדינה התאחדה מפלגה זו עם מפלגת פועלים השומר הצעיר ויצרה את מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם). ברמה הארגונית הוקמה מפ"ם על בסיס פאריטטי כאשר כל אחת משתי המפלגות קיבלה ייצוג של 50% במוסדות המפלגה. "פועלי ציון שמאל" קיבלה מעמד של חטיבה עצמאית במפלגה והוקצה לה ייצוג של 12.5% במוסדות המפלגה מתוך המכסה של אחדות העבודה-פועלי ציון. ביטוי למעמדה של "פועלי ציון שמאל" כחלק מאיחוד מפלגות הפועלים הציוניות ניתן בכך שאת ועידת היסוד של המפלגה המאוחדת פתח זרובבל כשמלבדו ביומה הראשון של הוועידה רק מנהיג השומר הצעיר מאיר יערי ומנהיג אחדות העבודה יצחק טבנקין היו בין הדוברים.

לפי האידאולוגיה המרקסיסטית של "פועלי ציון שמאל", ובדומה לאידאולוגיה של השומר הצעיר, הפועלים והאיכרים הערבים בארץ ישראל נתפסו כבעלי ברית פוטנציאליים של הציונות הפרולטרית במאבק נגד האימפריאליזם והשכבות הפיאודליות השליטות בקרב הערבים בארץ ישראל. בהתאם אנשי המפלגה היו מהראשונים למסד פעילות יהודית-ערבית פוליטית משותפת כאשר קבוצת משכילים ערבים מיפו בראשות ג'ורג' נאצר הצטרפה למפלגה בשנת 1946. לקראת הבחירות לאספה המכוננת הועמד נאצר בראשות מפלגת לוויין ערבית למפ"ם בשם "הגוש העממי הערבי" אך מפלגתו קיבלה רק כ-0.65% מהקולות ולא זכתה לייצוג בכנסת הראשונה.

בשנת 1954 פרשה אחדות העבודה ממפ"ם, ורוב "פועלי ציון שמאל" בהובלת זרובבל, ניר-רפאלקס, ומשה ארם העדיפו לחבור לאחדות העבודה כאשר מיעוט בהובלת יצחק יצחקי (לישבסקי) התמיד בשותפות עם אנשי השומר הצעיר במסגרת מפ"ם. גם שנים לאחר הפילוג וחרף העובדה שהיוו מיעוט קטן בקרב אנשי אחדות העבודה, ניסו אנשי "פועלי ציון שמאל" לשמור על ייחוד ארגוני בתוך המפלגה תוך הדגשת מורשת דב בר בורוכוב שהם ראו בעצמם כממשיכיה. מפאת הקשרים שרקמו אנשי "פועלי ציון שמאל" בהנהגת זרובבל דובר היידיש בקרב יהודי התפוצות, אנשי המפלגה ראו עצמם כמופקדים על פעילות אחדות העבודה בהסתדרות הציונית העולמית ובקונגרס היהודי העולמי. אך השינויים הדמוגרפיים בעטיה של השואה שדיללה את מעמד הפועלים דובר היידיש ברחבי אירופה הפכה את האידאולוגיה המפלגתית לאנרכוניסטית ופעילות המפלגה בין הקהילות היהודיות הצטמצמה עם השנים. לאחר שאחדות העבודה, מפא"י ורפ"י התאחדו תחת מפלגת העבודה; ופטירתו של זרובבל בשנת 1967, הפעילות העצמאית חדלה ואנשי המפלגה התמקדו בהנצחת פעילותה ההיסטורית ופרסום ספרות יפה ביידיש מבית ראשוני פועלי-ציון ששכן ברחוב ברנר בתל אביב.

היסטוריה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים