ספר עדות
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| שפת המקור | יידיש |
| סוגה | שואה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1944 |
| מספר עמודים | 363 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת כתר |
| תאריך | 1944 |
| תרגום | משה בן-אליעזר |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002054446 |
ספר עדות הוא הספר הראשון שהופיע בארץ ישראל ובו עדות ישירה לשואה מפי עד ראייה. הספר פורסם בשנת 1944 בהוצאת עם עובד תחת הכותרת "ספר עדות, רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהנום הנאצי בפולין". הספר נכתב על ידי יעקב קורץ.
על הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]חמש פעמים במהלך השואה החליפו הגרמנים קבוצות של יהודים, בעלי אזרחות ארץ ישראלית, בקבוצות של טמפלרים ושל גרמנים ממדינות אחרות באימפריה הבריטית. הקבוצה הראשונה, בת 46 איש, הגיעה לארץ ישראל בדצמבר 1941 והאחרונה במרץ 1945.
המוחזרים ארצה היו יהודים נתיני ארץ ישראל, שהגיעו לאירופה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונקלעו לשטחי הכיבוש הנאציים.
הקבוצה החשובה ביותר, מבחינת המידע האותנטי שהביאה על דבר ההשמדה, הייתה הקבוצה השנייה, בת 69 אנשים, שרוכזו מ-13 ערים בפולין, שהגיעה לארץ ברכבת מווינה דרך סופיה, איסטנבול ודמשק עד לתחנת הרכבת בעפולה, בה ירדו נוסעיה לאדמת הארץ, ב-14 בנובמבר 1942. הקבוצה עזבה את פולין ב-28 באוקטובר 1942, לאחר ה"אקציות" (פעולות ריכוז היהודים לגירוש למחנות ההשמדה) הגדולות של קיץ וסתיו 1942. בדרכם לארץ הוחזקו אנשי הקבוצה ימים אחדים בווינה, ובה פגשו את ראש הקהילה היהודית וסגנו, שאמרו להם כי מ-200 אלף יהודי וינה נותרו 400 איש בלבד. עדויותיהם של אנשי הקבוצה חשפו לראשונה את עובדת ההשמדה והיקפה. כל אחד מאנשי הקבוצה הביא ידיעות ממקור אחר: סוביבור, טרבלינקה, אושוויץ ומקומות אחרים. הם סיפרו על רציחות המוניות, בדרכים אכזריות ביותר, שלאחריהן נותרו ניצולים ספורים מקהילות של עשרות אלפי יהודים.
בהגיעם ארצה, לאחר חקירה קצרה על ידי המודיעין הצבאי הבריטי, נלקחו אנשי הקבוצה למחנה המעצר בעתלית, ובו נחקרו על ידי ארבעה מאנשי הסוכנות היהודית ובהם שניים מחברי הנהלת הסוכנות. בין אנשי הקבוצה היו שניים מחברי קיבוץ דגניה ב' ואיש האוניברסיטה העברית בירושלים, אנשי עלית ביישוב, המושרשים היטב בארץ, שעדויותיהם היו נאמנות על החוקרים, ועם זאת התקשו להתנער מחוסר האמון בידיעות כה קיצוניות ומזעזעות. אחד מאנשי הקבוצה, יעקב קורץ, איש ציבור ידוע ומנהיג ציוני בעיר הולדתו פיוטרקוב בפולין ותושב תל אביב, ניסה להבין את הרקע לתגובה בארץ. לדבריו, גם יהודי פולין, שעל פניהם חלפו רכבות המוות ממערב וממרכז אירופה, ובסביבת מגוריהם נכחדו המוני יהודים, סירבו להאמין בקיומם של מתקני השמדה ומשרפות ולכך שהילדים, הזקנים והחולים מושמדים ראשונה. לאחר שעוכלו הידיעות פרסמה הנהלת הסוכנות ב-22 בנובמבר 1942 הודעה לפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" שהנאצים החלו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין, וב-30 בנובמבר וב-1 בדצמבר נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות.
יעקב קורץ החליט להעלות את עדותו על הכתב, ובשנת 1944 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו "ספר עדות, רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהנום הנאצי בפולין", שבו העלה בפרטי פרטים את חוויותיו כעד ראייה לשואה ולהשמדה.
הספר בן 363 עמודים עורר הד רב ביישוב. בעת פרסומו כבר הצטברו ראיות נוספות ומוצקות על דבר ההשמדה, והוא התקבל כעדות אמינה ממקור ראשון על דבר השואה. זהו ככל הידוע הספר הראשון שהופיע בעברית בארץ ישראל אודות השואה, כעדות אישית פרי עטו של ניצול השואה. בספר כונה לראשונה האסון כביר הממדים שפקד את העם היהודי בשם "שואה". כן מופיע בו לראשונה הביטוי "רכבות המוות". הספר היה החלוץ לאלפי הספרים והמחקרים שהופיעו לימים בישראל וברחבי העולם אודות השואה.
מובאות מן הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]שם בעמק הבכא, האמינו הכל, כי העולם הגדול ודאי איננו יודע מאומה מכל הנעשה בעולם המסוגר המכונה בשם "אזור הכיבוש". המרצחים והשקרנים, כשם שהצליחו בערמתם לרמות את כל העמים, שהיו להם לטרף, כך עלה בידם לבלבל את העולם היהודי והעולם הכללי בידיעות שקר ובשמועות כזב על "העברות" ו"הסעות" של האוכלוסייה ממקום למקום, ובאמת לא היו אלא מסווה לחפות בו על מעשי ההשמדה של כל יהדות אירופה.
גם שם בארצות-הכיבוש, לא ידענו את הצפוי לנו; וכאשר נודע לנו מפי השמועה, לא חפצנו להאמין. היכולים אנשים בעלי דעה צלולה להאמין, כי מעשי רצח ואכזריות כאלה הם בגדר האפשר בזמננו? וכאשר נוכחנו לדעת כי אמנם האויב משמיד ומכלה בדרך שיטה את קיבוצי היהודים הנתונים בידו, ביקשנו דרכים להודיע לעולם הגדול את דבר הצרה הנוראה.
גם הנס שלנו, בני ארץ ישראל שטולטלו לפולין ונחלצו מציפורני האויב, נראה כאחד הדרכים להשמיע את קול הנדכאים באוזני העולם.
[...]
לא האמינו לי; אמרו כי מפריז אני; שאלו שאלות וחקרו חקירות, כאילו הייתי פושע, הרוצה לרמות אנשים לשם כונות מסוימות או מוציא דיבה, הבודה את הדברים מלבו להרע למישהו. שאלוני: מהיכן אתה יודע, מה אירע בשאר מקומות, בזמן שהיית כלוא בתוך הגטו שלך? מנין אתה יודע מה נעשה ליהודים שהועברו, והרי לא היית שם?
[...]
בהיותנו בפולין, הגיעו אלינו שמועות על טבח המונים של יהודים בגליציה ובשאר מקומות; יהודים שנמלטו משם מסרו לנו פרטים, כיצד נרצחים באכזריות אוכלוסי יהודים בערים ובעירות. והנה גם אנו לא האמנו אז לשמועות הרעות; ולא עוד אלא שנתקבלו מכתבים כי יהודים מגרמניה, צ'כיה, צרפת, מועברים בהמונים לפולין. בעינינו ראינו בעבור רכבות מלאות יהודים, אבל רק מספר קטן מהם הושיבו בלובלין, לודז', ורשה. להיכן נעלמו רבבות היהודים - אי אפשר היה לשער, למרות כל המאמצים. עד אשר התחילו מעשי ההשמדה ב"גנרלגוברנמן" ואנו ראינו בעינינו את הפורענות הנוראה המתקרבת אלינו - רק אז נוכחנו לדעת, כי הדבר האיום, האכזרי, השטני, שלא חפצנו להאמין בו, הוא מעשה אמת מרה עד מאד.
— הפתיחה לספר, עמ' 6–7
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יעקב קורץ, ספר עדות: רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהנום הנאצי בפולין (תרגם מכתב יד ביידיש: משה בן אליעזר), תל אביב: עם עובד, תש"ד.
