זהרה לביטוב

זהרה לביטוב

לידה	20 באוקטובר 1927 תל אביב, פלשתינה (א"י)
נהרגה	3 באוגוסט 1948 (בגיל 20) מנחת עמק המצלבה, ירושלים, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות הצבאי בהר הרצל, ירושלים
מדינה	ישראל
השתייכות	פלמ"ח צבא הגנה לישראל
דרגה	פקד-טיס (סגן)
תפקידים בשירות
סגן מפקד טייסת
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות

שמוליק וזהרה בחופשה בתל אביב, 1946

זהרה לביָטוב (20 באוקטובר 1927 – 3 באוגוסט 1948) הייתה לוחמת פלמ"ח והטייסת הראשונה בחיל האוויר הישראלי. התפרסמה לאחר מותה עם פרסום יומניה האישיים, המכילים את רשמי ילדותה ונעוריה וכן את חליפת המכתבים בינה ובין ארוסה שמואל קופמן, שנהרג לפניה, וכן בעקבות ספרה של דבורה עומר "לאהוב עד מוות" המספר את סיפור חייה.

ביוגרפיה

זהרה לביטוב נולדה לזיתה לבית גולדשטיין (מהעיר קובל שבווהלין) ויהודה לביטוב בתל אביב. בגיל שנה עברה לקיבוץ קריית ענבים עם הוריה, שנמנו עם מייסדיו. כבר כתינוקת התבלטה בקיבוץ באופייה העצמאי. כשהייתה בת ארבע מילאה תפקיד ראשי במחזה "נרות חנוכה", שכתבה חברת הקיבוץ, המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד. המחזה הוקדש "לזהרה הקטנה מקרית-ענבים", ופורסם במוסף לילדים של העיתון "דבר". בגיל תשע חזרה המשפחה לתל אביב. בגיל 12 עברה עם הוריה לרחובות, אך את לימודיה התיכוניים סיימה בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב.

עם סיום לימודיה הצטרפה זהרה לפלמ"ח. בתחילה נשלחה לפלוגת הפלמ"ח בקיבוץ תל יוסף, שם חלקה אוהל עם לאה שלוסברג (לימים לאה רבין), ומאוחר יותר עברה לפלוגה אחרת בקיבוץ עין חרוד. במהלך שירותה השתתפה במבצע "ליל הגשרים", בפעולת פיצוץ גשר א-זיו, כאשר אבטחה את הכוח מגבעה סמוכה יחד עם חיים (חיימק'ה) מגן (מיינצר), באמצעות מקלע. הפעולה הסתבכה, ארבעה-עשר לוחמים נהרגו ולביטוב נפצעה בעיניה. לאחר האירוע שבה לעין חרוד, שם גם החלימה מפצעיה.

מעט מאוחר יותר התרחשה "השבת השחורה", שבעקבותיה החליט ידידה שמואל קופמן לחזור לשירות נוסף בפלוגת הפלמ"ח בעין חרוד, על אף שסיים את שירותו בפלמ"ח זה מכבר והתכונן לקראת לימודיו באנגליה. עם שובו לעין חרוד נפגשו השניים בשנית, וידידותם, שהחלה במהלך תקופת שירותו הראשונה של שמוליק, נהפכה לאהבה גדולה. מעט לאחר שובו של שמוליק לפלמ"ח נשלחו השניים לקורס מפקדי כיתות, ובסיומו הוצבו כמפקדי כיתות בפלוגת הפלמ"ח בעין חרוד. לאחר מספר חודשים התארסו השניים והחליטו להשתחרר מן הפלמ"ח, להתחתן ולנסוע יחדיו ללימודים בארצות הברית. ביום שחרורם מהפלמ"ח, ב-2 במאי 1947, נקרא שמוליק להחליף מפקד כיתה אחר באימון השלכת רימוני נפץ חיים. במהלך האימון התפוצץ רימון בידי הלוחם מרדכי כהן. שמוליק, מרדכי כהן ומרדכי אוורבוך (ג'וני) נהרגו.

לאחר מותו ובתום תקופת האבל, נסעה זהרה לפילדלפיה שבארצות הברית, לבית אחותו של שמוליק, ברוריה. בפילדלפיה החלה בלימודי רפואה, ולאחר זמן-מה עברה לאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, והמשיכה את לימודיה שם. עם פרוץ מלחמת העצמאות עזבה את לימודיה, והצטרפה לקורס טיס של חיל האוויר, שארגנו טדי קולק והטייסת אלינור רודניק, בבית הספר הפרטי לטיס שלה בבייקרספילד שבקליפורניה. ביוני 1948 סיימה את קורס הטיס, ושבה לארץ כטייסת בחיל האוויר הישראלי, שם מונתה לתפקיד סגנית מפקד טייסת בשדה התעופה בתל אביב וכטייסת תובלה. כטייסת היה תפקידה להחזיק קשר עם הנגב, ירושלים הנצורה וכל הנקודות המבודדות, שלא הייתה גישה אליהן אלא בדרך האוויר. בקורס הטיס נקשרו קשרי אהבה בין זהרה וחברה לקורס אמנון (זיסט) ברמן. ברמן נהרג ב-7 ביולי 1948, כאשר מטוסו הופל מעל לוד, וזהרה חוותה אובדן בפעם השנייה.

ב-3 באוגוסט 1948, במהלך המראה שגרתית ממנחת עמק המצלבה בירושלים, כתוצאה מתקלה טכנית, התנגש המטוס בקיר החומה של מנזר המצלבה. הראשונה שהגיעה אל המטוס המרוסק הייתה רות דיין. דיין פינתה את זהרה הפצועה לבית החולים שערי צדק, אך בדרך נפטרה זהרה. הטייס שהטיס את המטוס, עמנואל רוטשטיין, נהרג אף הוא.

זהרה נקברה בבית הקברות שייח' באדר א'. לאחר מותה הועלתה בדרגה לפקד טיס (מקביל לסגן). בי"ז באלול ה'תש"י (30 באוגוסט 1950) הועברו עצמותיה של זהרה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל שבירושלים, מאחר שנהרגה במילוי תפקידה, וזאת בניגוד לתוכניתה המקורית להיקבר לצד שמוליק, בבית הקברות בהר הזיתים, שהיה בידי הירדנים באותה עת. עמוס, אחיה היחיד של זהרה, קרא לבתו זהרה, על שם אחותו. הילדה חלתה בסרטן, ובסוכות תשכ"ח, חודשים אחדים לאחר שחרור הר הזיתים, נפטרה בהיותה בת שש שנים. לבקשת יהודה אבן שמואל, אביו של שמואל קופמן, נטמנה זהרה הקטנה לצד שמוליק, ובכך, לפחות באופן סמלי, קוימה שבועת האמונים.

לזכר הטייס עמנואל רוטשטיין הוקם ברמת גן "בית עמנואל" - מרכז תרבות עירוני. על קיר המרכז יש לוחית זיכרון לעמנואל.

סיפור חייה בספרות ובאמנות

קודם למותה הספיקה זהרה להשתתף בעריכת ספר זיכרון לשמוליק קופמן הכולל את כתביו, אולם נהרגה קודם ליציאתו לאור. לאחר מותה יצא לאור ספר זיכרון לזכרה, בעריכת אביה יהודה לביטוב ואביו של שמוליק, יהודה קופמן, ספר שזכה למהדורות רבות.

את סיפור אהבתם ומותם הטרגי של זהרה לביטוב ושמוליק קופמן מתארת הסופרת דבורה עומר בספרה "לאהוב עד מוות", שיצא לאור בשנת 1980 בהוצאת הספרים יוסף שרברק.

המחזה "שמוליק של זהרה", שנכתב בעקבות פרסום יומניהם של שמוליק וזהרה, הועלה באוקטובר 1981 על בימת התיאטרון לילדים ולנוער, בבימויה של חגית רכבי ובכיכובם של השחקנים חיה פיק ועמי טראוב.

בשנת 2003 יצא לאור ספרו של עופר רגב "כזוהר הרקיע", המבוסס על יומניה ומכתביה של זהרה בצירוף מבוא היסטורי הסוקר את סיפור חייה ונסיבות מותה ומות חבריה. בעקבות הספר, מתקיימים סיורים מודרכים רבים העוסקים בדמותה של זהרה לביטוב. החשיפה הגדולה שלה זכתה זהרה בעקבות הספר והמחזה, הביאה אמהות רבות לקרוא לבנותיהן הרכות על שמה. אמה של זהרה אף נהגה לשלוח מתנה בובה לכל ילדה שנקראה על שם בתה.

שמוליק וזהרה מוזכרים גם בפתיח לספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי, במהדורה המתורגמת בידי אביו של שמוליק, יהודה, שאף שינה את שם משפחתו לזכר בנו ל"אבן שמואל".

הנצחה

רחוב נתיב זהרה בירושלים

בשנת 1957 החליטה עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמה, "נתיב זהרה". הרחוב מקשר את רחוב הפלמ"ח עם "רחוב הטייסים", הקרוי על שם הטייסים שטסו לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. בנוסף ישנו ציור קיר עם דמותה ברקע המטוס לזכרה ברחוב. בדצמבר 2022 נמחקה דמותה בזדון מציור הקיר. ב-1958 נקרא על שמה ועל שם שמוליק קופמן חדר לימודים באוניברסיטה העברית.

בראשון לציון יש רחוב על שמה, זהרה לביטוב.

בתל אביב-יפו הונצחה בתחילה באופן בלתי רשמי באחד מבניני שיח מוניס שנותרו בשטח רמת אביב, לאחר הריסת הבניין בשנות ה-60 ובניית בנייני מגורים במקומו, לא נותר זכר לשמה במקום. ביולי 2024 הודיעה עיריית ת"א, כי רחוב אבן גבירול - פינת 2435, ייקרא על שמה של זהרה לביטוב.

ראו גם

• מנחת עמק המצלבה

לקריאה נוספת

• עופר רגב (עורך), כזוהר הרקיע, הוצאת פורת, 2003. הדפסה מחודשת וערוכה של מכתבי שמוליק וזהרה בצירוף מבוא מעמיק ונרחב העוסק בדמות גיבורי הסיפור, על רקע תקופתם.
• חיי זהרה וכתביה הוצאת משפחת זהרה, ירושלים, תשי"ד

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זהרה לביטוב בוויקישיתוף

• כתבי זהרה לביטוב בפרויקט בן-יהודה
• קורות החיים של זהרה לביטוב, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
• זהרה לביטוב, באתר הפלמ"ח
• אנדה עמיר-פינקרפלד, הזכרון לנופלים - זהרה לביטוב, הארץ, 1 באוגוסט 1949
• הכבר פרחו הנרקיסים בארץ? מתוך מכתב של זהרה, דבר, 12 ביולי 1950
• יהודה וינקלר, הזוהר של זהרה לביטוב, חרות, 17 באוגוסט 1960
• דני רכט, בית זהרה, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
• ניר מן, ‏זהרה לביטוב – גיבורת מופת או מיתוס?, קתדרה 118, ינואר 2006, עמ' 176-145
• חנן עמיאור, ‏כי אמיתית היא, ולא סמל, באתר "ישראל היום", 10 ביוני 2011
• טל עזר, זהרה לביטוב שכלה את בן זוגה - והמשיכה לכתוב לו מכתבי אהבה, באתר Xnet‏, 26 בספטמבר 2018
• עמית נאור, סיפורה של הטייסת הנועזת זהרה לביטוב, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, ינואר 2021
• זהרה לביטוב (1927-1948), דף שער בספרייה הלאומית
• נגעה בשמיים, באתר המרכז ללימודי רוח, 2023