הודו-סין הצרפתית
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | קולוניה צרפתית | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת |
אסיה  | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תאריך | 1887 | ||
| פירוק | |||
| תאריך | 1953 | ||
| ישות קודמת |
ממלכת קמפוצ'יאה, קמבודיה (פרוטקטורט צרפתי), אנם, טונקין (הצרפתית) | ||
| שטח בעבר | 737,000 קמ"ר (נכון ל־1935) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 21,599,582 (נכון ל־1935) | ||
  | |||
.svg)
הודו-סין הצרפתית (בצרפתית: Indochine française, בוייטנאמית: Đông Dương thuộc Pháp) או בשמה הרשמי הפדרציה של הודו-סין. אחרי 1887 היה האיחוד של השטחים הקולוניאליים הצרפתיים בדרום-מזרח אסיה. האיחוד של שלושת חלקי וייטנאם – האזורים של טונקין (צפונה), אנאם (מרכז), וקוצ'ינצ'ינה (בדרום) עם קמבודיה, הוקם בשנת 1887. לאוס נוספה ב-1893, והטריטוריה הסינית של Guangzhouwan בשנת 1898. עיר הבירה הועברה מסייגון (בדרום) להאנוי (בצפון) בשנת 1902 ושוב לדה לאט בחבל אנאם בשנת 1939. בשנת 1945 היא הועברה בחזרה להאנוי.
לאחר נפילת צרפת במלחמת העולם השנייה, המושבה נוהלה על ידי ממשלת וישי והייתה תחת כיבוש יפני עד מרץ 1945, כאשר היפנים הפילו את המשטר הקולוניאלי. לאחר כניעת היפנים, הווייט מין, ארגון קומוניסטי בהנהגתו של הו צ'י מין, הכריז על עצמאות וייטנאמית, אך לאחר מכן החזירה צרפת לידיה את השליטה בהודו-סין הצרפתית. מלחמת העצמאות הכללית, הידועה כ"מלחמת הודו-סין הראשונה", פרצה בסוף 1946 בין הכוחות הצרפתיים לכוחות הווייט-מין.
כדי ליצור אלטרנטיבה פוליטית לווייט מין, הוקמה מדינת וייטנאם, בראשות קיסר ב-1949. ב-9 בנובמבר 1953 הכריזה ממלכת קמבודיה על עצמאותה. בעקבות הסכם ז'נבה ב-1954, פינו הצרפתים את וייטנאם, והודו-סין הצרפתית הגיעה לסיומה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתערבויות הצרפתיות הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]היחסים בין צרפת לווייטנאם החלו בראשית המאה ה-17 עם בואו של המיסיונר הישועי אלכסנדר דה רודוס. בסביבות הזמן הזה, וייטנאם רק החלה להתפשט דרומה – כיבוש הדלתא של המקונג, שטח שהיה חלק מהאימפריה החמר ובמידה פחותה על חשבון ממלכת צ'אמפה, שבמרכז ווייטנאם הנוכחית, אשר הובסה בשנת 1471.[1]
המעורבות האירופית בווייטנאם הייתה מוגבלת למסחר במאה ה-18, כתוצאת הפעולות החשובות של המיסיונרים הישועים. בשנת 1787, כומר קתולי צרפתי, עתר לממשלת צרפת וארגן מתנדבים לסיוע צבאי צרפתי למשפחת האצילים ששלטו בווייטנאם אך איבדו אדמותיהם במרד שהתרחש בשנת 1770, בראשות אנשי טאי סון. הכומר נפטר בווייטנאם, אבל כוחותיו נלחמו עד 1802 לסייע לאצולת נגואי אן שהפכו לשליטים בחלק מווייטנאם.
המאה ה-19
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה הקולוניאלית הצרפתית הייתה מעורבת בווייטנאם במאה ה-19. לעיתים קרובות הייתה התערבות צרפתית כדי להגן על עבודתן של אגודות דתיות ואזרחיות שפעלו מפריז במזרח הרחוק. מצד שני השושלת הווייטנאמית נגוי אן ראתה במיסיונרים הקתולים איום פוליטי בגלל עמדותיה של הקתוליות בעניין המונוגמיה, שהיה שונה לחלוטין מהמסורת המקומית והעמדות האלה היוו איום על השושלת השולטת.[2]
בשנת 1858, האיחוד הקצר של וייטנאם תחת שושלת נגואי אן, הסתיים עם התקפה מוצלחת על העיר דה נאנג ידי אדמירל צרפתי שארל דה ג'ניוולי בפקודתו של נפוליאון השלישי. המשימה של הדיפלומט צ'ארלס דה מונטיני נכשלה, ואילו המשימה של האדמירל הצרפתי היה להפסיק את הניסיונות לגרש מיסיונרים קתולים. פקודותיו היו לעצור את רדיפת המיסיונרים ולהבטיח את התפשטות האמונה ללא הפרעה.[3]
בספטמבר 1858 תקפו 14 ספינות קרב צרפתיות, 3,000 חיילים ו-300 חיילים פיליפינים שהובאו על ידי הספרדים.[4] את הנמל של טוראן (היום דה נאנג), וגרמו נזק משמעותי לעיר. לאחר מספר חודשים נאלצו הצרפתים לעזוב את העיר בשל בעיות אספקה ומחלות.
אדמירל דה ג'ניוולי המשיך עם כוחותיו לשוט דרומה, והם כבשו את העיר המבוצרת של סייגון ב 18 בפברואר 1859. ב-13 באפריל 1862, הממשלה הווייטנאמית נאלצה לוותר על שלושה מחוזות לצרפת. דה ג'נווילי ספג ביקורת על מעשיו והוחלף על ידי אדמירל פייג' בנובמבר 1859, עם הנחיות להשגת הסכם המגן על האמונה הקתולית בווייטנאם, אך נמנע מהישגים טריטוריאליים.[5]
כעבור ארבע שנים, התהפכה המדיניות הצרפתית, והם המשיכו לספח ולכבוש שטחים. בשנת 1862, צרפת השיגה ויתורים מהקיסר ט.ס. דוק – הוא ויתר על שלושה נמלים בהסכם באזורי אנאם וטונקין, ובכל קוצינצ'ינה. אזור זה (דרום וייטנאם הנוכחי) הפך רשמית לטריטוריה צרפתית בשנת 1864. בשנת 1867 נוספו מחוזות לשליטה צרפתית.
ב־1863 ביקש המלך הקמבודי נורודום להקים משטר חסות צרפתי בארצו. בשנת 1867, סיאם (תאילנד המודרנית) ויתרה על קמבודיה והכירה רשמית בחסות הצרפתית על קמבודיה, בתמורה לשליטה של מחוזות אחדים אשר הפכו רשמית לחלק מתאילנד. (פרובינציות אלה יוחזרו לקמבודיה על ידי הסכם גבול בין צרפת לסיאם ב־1906).
הקמת הפדרציה של הודו-סין
[עריכת קוד מקור | עריכה]צרפת קיבלה שליטה על צפון וייטנאם בעקבות ניצחונה על סין במלחמת סין-צרפת (1884–1885). הודו-סין הצרפתית הוקמה ב-17 באוקטובר 1887 מהאזורים אנאם, טונקין, קוצ'ינצ'ינה (שמרכיבות יחד את וייטנאם המודרנית) וממלכת קמבודיה. לאוס נוספה לאחר מלחמת צרפת-סיאמי בשנת 1893.
הפדרציה התקיימה עד ה-21 ביולי 1954. בארבעה אזורי החסות, הצרפתים השאירו בשלטון רשמי את השליטים המקומיים, שהיו הקיסרים של וייטנאם, מלכי קמבודיה, ואת המלכים לואנג פרבאנג, אך למעשה השאירו את כל הסמכויות בידיהם. השליטים המקומיים פעלו רק כרשות מבצעת.
מלחמת צרפת-סיאם (1893)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכסוך הטריטוריאלי להרחבת הודו-סין הצרפתית הוביל למלחמת צרפת-סיאם בשנת 1893. בשנה זו השלטונות הצרפתיים ניצלו סכסוכי גבול כדי להילחם בשכניהם, מה שהוליך לאירוע הימי בפקנאם שתפקידו היה לעורר משבר. ספינות קרב צרפתיות הופיעו בבנגקוק, ודרשו את העברה לבעלות צרפת את השטחים שממזרח לנהר המקונג.
המלך הסיאמי צ'וללונגקורן פנה לבריטים, אך הם ענו למלך להסתפק בתנאים שיוכל לקבל במו״מ, כי אין לו ברירה אלא לציית לצרפתים. המחווה היחידה של בריטניה הייתה הסכם עם צרפת המבטיחה את שלמות שאר סיאם. בתמורה, סיאם נאלצה לוותר על תביעתה לאזור שן הדובר תאילנדית בבורמה הצפונית מזרחית לבריטים, ולסיפוח של לאוס לצרפת.
מרד האיש הקדוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים 1901–1902 פרץ מרד האיש הקדוש (אנ') – מרד רחב היקף במספר אזורים של הודו-סין הצרפתית. המרד איחד קבוצות שונות כנגד הכובשים הקולוניאליסטים. הממשלים המקומיים מטעם צרפת דיכאו במהירות יחסית את המרד במרבית האזורים למעט אזור לאוס, שנותר אזור סכסוך למשך זמן רב.[6]
התקפות נוספות על סיאם (1904–1907)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצרפתים המשיכו ללחוץ על סיאם, וב־1902 הם יצרו משבר נוסף. הפעם סיאם הייתה צריכה לוותר על השליטה לצרפתים על שטחים בגדה המערבית של המקונג, שטחים נוספים בדרום לאוס, ובמערב קמבודיה. צרפת כבשה גם את החלק המערבי של צ'נטבורי.
בשנת 1904, כדי לחזור לצ׳נטבורי, סיאם הייתה צריכה לתת שטחים בתמורה להודו-סין הצרפתית. אזור טארט הפך לחלק מתאילנד ב-23 במרץ 1907 בתמורה עבור אזורים רבים במזרח המקונג.
בשנות השלושים סיאם ערכה בצרפת שורה של שיחות על החזרתם של מחוזות סיאמיים שבידי הצרפתים. ב־1938, תחת הנהגת החזית העממית בפריז, הסכימה צרפת להחזיר את אנגקור ואט, אנגקור תום, סיאם ריפ, סיאם פאנג והמחוזות המקושרים (כ־13) לסיאם. בינתיים, סיאם השתלטה על אזורים אלה, לקראת החתימה על האמנה הקרובה. החותמים מכל מדינה נשלחו לטוקיו כדי לחתום על האמנה המחזירה את המחוזות האבודים.
מלחמת צרפת-תאילנד (1940–1941)
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת העולם השנייה, תאילנד ניצלה את ההזדמנות של החולשה הצרפתית כדי להחזיר את שטחים שאיבדה בעבר, וכתוצאה מכך פרצה מלחמה בין שתי המדינות – בין אוקטובר 1940 ל-9 במאי 1941. הכוחות התאילנדים בדרך כלל פעלו היטב על הקרקע, אבל המטרות התאילנדיות במלחמה היו מוגבלות. בינואר, כוחות וישי צרפתיים ניצחו את כוחות הצי התאילנדים בקרב צ'ו צ'אנג. המלחמה הסתיימה במאי, ביוזמת היפנים, כאשר הצרפתים נאלצו לוותר על השגים טריטוריאליים לתאילנד.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, העניק משטר וישי ליפן גישה צבאית לטונקין בעקבות הכיבוש היפני של הודו-סין הצרפתית, שנמשכה עד סוף המלחמה. הדבר אפשר ליפן גישה טובה יותר לסין במלחמת סין–יפן השנייה נגד כוחות צ'יאנג קאי שק, אך הוא היה גם חלק מהאסטרטגיה של יפן לשליטה על מזרח אסיה.
ב-9 במרץ 1945, עם שחרור צרפת, וכיבוש שטחים ברחבי האוקיינוס השקט על ידי ארצות הברית, החליטה יפן להשתלט באופן מלא על הודו-סין ולחסל את הממשל הקולוניאלי הצרפתי. וייטנאם (הקיסרות הווייטנאמית), קמבודיה (ממלכת קמפוצ'יאה) ולאוס (ממלכת לואנג פרבאנג) הוכרזו כמדינות עצמאיות, חברות במרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי. היפנים שמרו על כוחם בהודו-סין עד שהגיעה הידיעה על כניעת ממשלתם באוגוסט. ההתפרקות הכללית של הודו-סין הצרפתית, יחד עם כמה אסונות טבע, גרמה לרעב כבד בצפון ובמרכז וייטנאם. כמה מאות אלפי בני אדם – וככל הנראה יותר ממיליון – מתו ברעב בשנים 1945–1944.
מלחמת הודו-סין הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם, עתרה צרפת לביטול האמנה הצרפתית-סיאמית של 1938 והשתלטה מחדש על האזור, אך התנגשה עם וייט מין – קואליציה של לאומנים קומוניסטים וייטנאמים בהנהגתו של הו צ'י מין, מייסד המפלגה הקומוניסטית. במהלך מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית תמכה בויאט מין בהתנגדות ליפנים. המחתרת שלטה על האזורים הכפריים מאז שהצרפתים פינו את מקומם במרץ 1945. נשיא ארצות הברית רוזוולט וגנרל סטילוול התנגדו לכך שהצרפתים ישתלטו מחדש על הודו-סין הצרפתית לאחר תום המלחמה. הוא אמר למזכיר המדינה קורדל הול שמצבם של תושבי הודו-סין היה גרוע יותר תחת השלטון הצרפתי של קרוב ל-100 שנים מכפי שהיה בתחילת הדרך. רוזוולט שאל את צ'יאנג קאי-שק אם הוא רוצה את הודו-סין, שהשיב "בשום פנים ואופן!"[7]
לאחר המלחמה פלשו 200,000 חיילים סינים בפיקודו של צ'יאנג קאי-שק לצפון הודו-סין מצפון לקו הרוחב ה-16 כדי לקבל את הכניעה של הכוחות הכובשים היפנים, ונשאר שם עד 1946.[8] הסינים השתמשו בסניף הווייטנאמי של הקוומינטנג הסיני, כדי להגביר את השפעתם ולהפעיל לחץ על מתנגדיהם.[9]
צ'יאנג קאי-שק איים על הצרפתים במלחמה והכריח אותם להגיע להסכם שלום, ובפברואר 1946 הוא גם אילץ אותם למסור את כל השטחים שלהם בסין, ולוותר על זכויות היתר החוץ-טריטוריאליות שלהם בתמורה לנסיגה מצפון הודו-סין, מה שאפשר לצרפתים לכבוש מחדש את האזור החל במרץ 1946.[10][11][12][13]
ב-2 בספטמבר 1945, ביום שבו התקיים טקס כניעת האימפריה היפנית והוכרז באופן רשמי על סיומה של מלחמת העולם השנייה, הכריז הו צ'י מין עצמאות לרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם לאחר ששכנע את הקיסר הווייטנאמי לוותר לטובתו. אבל לפני סוף ספטמבר, כוח של חיילים בריטים וחיילים צרפתים, יחד עם חיילים יפנים שנתפסו, החזיר את השליטה הצרפתית. הו צ'י מין הסכים לנהל משא-ומתן עם הצרפתים כדי להשיג אוטונומיה, אך הסכמי פונטנבלו מ-1946 לא הצליחו ליצור פתרון מניח את הדעת. קרבות קשים פרצו במלחמת הודו-סין הראשונה, כאשר הו וממשלתו תפסו את הגבעות. ב-1949, על מנת לספק חלופה פוליטית להו צ'י מין, הצרפתים העדיפו את הקמתה של מדינת וייטנאם המאוחדת, והקיסר לשעבר הוחזר לשלטון. וייטנאם, לאוס וקמבודיה הפכו למדינות קשורות באיחוד הצרפתי וקיבלו יותר אוטונומיה.
עם זאת, 1950 הייתה נקודת המפנה של המלחמה. ממשלתו של הו הוכרה על ידי הממשלות הקומוניסטיות של סין וברית המועצות, וממשלת מאו סייעה לאחר מכן לכוחותיו של הו בתקיפות וכן באספקה נרחבת של כלי נשק. באוקטובר 1950, הצבא הצרפתי ספג את התבוסה הגדולה הראשונה שלו בקרב של כביש קולוניאלי 4 (אנ'). מאוחר יותר מאמצים של הצבא הצרפתי הצליחו לשפר את מצבם רק בטווח הקצר. מדינת וייטנאם הוכיחה שיש בה ממשלה חלשה ולא יציבה. נורודום סיהאנוק, מלך קמבודיה, הכריז על עצמאותה בנובמבר 1953. הלחימה שנמשכה עד לחודש מאי 1954, כאשר וייט מין זכה בניצחון המוחץ נגד הכוחות הצרפתים בקרב דיין ביין פו.
הסכמי ז'נבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־20 ביולי 1954, הוכנו הסכמי ז'נבה בין צפון וייטנאם לצרפת. ההנחיות כללו תמיכה בשלמותה הטריטוריאלית ובריבונותה של הודו-סין, המעניקות לה עצמאות מצרפת, הכרזה על הפסקת הלחימה ומעורבות זרה בעניינים הפנימיים של האזור. תיחום אזורי הצפון והדרום שאליהם ייסוגו הכוחות המתנגדים. בהסכמים התחייבו על איחוד האזורים על בסיס בחירות חופשיות בפיקוח בינלאומי, שיתקיימו ביולי 1956.[14]
בוועידה זו ויתרה צרפת על כל תביעה לטריטוריה בחצי האי הודו-סין. ארצות הברית ודרום וייטנאם דחו את הסכמי ז'נבה ולא חתמו. מנהיג דרום וייטנאם דחה את הרעיון של בחירות ארציות כפי שהוצע בהסכם, ואמר כי בחירות חופשיות בלתי אפשריות בצפון הקומוניסטי וכי ממשלתו אינה מחויבת להסכם ז'נבה, והמשטר בדרום וייטנאם זכה בתמיכה אמריקנית מלאה.
אירועי 1954 היו תחילתה של מעורבות רצינית של ארצות הברית בווייטנאם ומלחמת וייטנאם. לאוס וקמבודיה קיבלו עצמאות ב-1954, אך שתיהן נמשכו למלחמת וייטנאם.
אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
וייטנאמים, לאויים וקמריים היו הקבוצות האתניות שהיוו את רוב האוכלוסייה של הודו-סין הצרפתית. קבוצות מיעוטים קטנות נוספות התגוררו בעיקר באזורים ההרריים של הודו-סין. סינים אתניים התרכזו בעיקר בערים הגדולות, בעיקר בדרום וייטנאם וקמבודיה, שם הם היו מעורבים במסחר. כ-95% מאוכלוסיית הודו-סין הצרפתית היו כפריים באומדן משנת 1913, אם כי העיור הלך וגדל לאט במהלך השלטון הצרפתי.[15]
הדת העיקרית בהודו-סין הצרפתית הייתה הבודהיזם, כאשר הבודהיזם מהאיאנה הושפע מקונפוציאניזם דומיננטי יותר בווייטנאם, ואילו זרם הטהרוואדה היה נפוץ יותר בלאוס ובקמבודיה. בנוסף, מיסיונרים קתולים היו פעילים ברחבי הודו-סין וכ-10% מאוכלוסיית טונקין הייתה קתולית עד סוף השלטון הצרפתי.
שלא כמו באלג'יריה, ההתיישבות הצרפתית בהודו-סין לא התרחשה בקנה מידה גדול. ב־1940, כ-34,000 אזרחים צרפתים חיו בהודו-סין הצרפתית, יחד עם מספר קטן יותר של אנשי צבא צרפתים ועובדי ממשלה. הסיבות העיקריות לכך שההתיישבות הצרפתית לא גדלה באופן דומה לזה שבצפון אפריקה הצרפתית (שבו היו יותר ממיליון אזרחים צרפתים), משום שהודו-סין הצרפתית נתפשה כקולוניה של ניצול כלכלי (״מושבה כלכלית״) במקום ״מושבת התיישבות״, והמרחק הרב מצרפת השפיע גם הוא.
בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי, השפה הצרפתית הייתה השפה העיקרית של החינוך, הממשלה, המסחר והתקשורת. הצרפתית נפוצה בקרב אוכלוסיות עירוניות וחצי-עירוניות והפכו לשפה העיקרית של האליטה המשכילה. הדבר היה בולט ביותר במושבות טונקין וקוצ'ינצ'ינה (צפון ודרום וייטנאם בהתאמה), שבהן ההשפעה הצרפתית הייתה כבדה ביותר, ואילו אנאם, לאוס וקמבודיה הושפעו פחות מהחינוך הצרפתי.
למרות הדומיננטיות של הצרפתים במסגרות רשמיות וחינוכיות, האוכלוסיות המקומיות דיברו בעיקר את שפתן. לאחר סיום השלטון הצרפתי, השפה הצרפתית עדיין הייתה בשימוש נרחב בקרב הממשלות החדשות (למעט צפון וייטנאם). הצרפתית ממשיכה להיות השפה שנייה במושבות לשעבר ומשמשת בעניינים מנהליים.[16]
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הודו-סין הצרפתית נקבעה על ידי ממשלת צרפת כמושבה של ניצול כלכלי. המימון לממשלה הקולוניאלית בא באמצעות מיסים על המקומיים והממשלה הצרפתית הקימה מונופולים על הסחר באופיום, מלח ואורז. הממשל הצרפתי קבע מכסות לצריכה של כל כפר וייטנאמי, ובכך נאלצו כפריים לרכוש ולצרוך כמויות קבועות של סחורות מונופול.[17] הסחר של שלושת המוצרים היווה כ-44% מתקציב הממשלה הקולוניאלית ב-1920, אך ירד ל-20% ב-1930, כאשר המושבה החלה לגוון את יכולותיה הכלכליות.
הבנק הראשי של המושבה היה בנק דה לה אינדוצ'ין, שהוקם ב־1875 והיה אחראי להטבעת המטבע של המושבה, הפיאסטרה האינדוצ'ינית. הודו-סין הייתה המושבה השנייה מבחינת ההשקעות הצרפתיות ב-1940 אחרי אלג'יריה, בהשקעות של עד 6.7 מיליון פרנק.
משנות השלושים החלה צרפת לנצל את האזור על משאביו הטבעיים ולגוון כלכלית את המושבה. מושבותיה בהודו-סין הפכו למקור תה, אורז, קפה, פלפל, פחם, אבץ, בעוד קמבודיה הפכה למרכז אורז וגידולי פלפל. רק לאוס נתפסה בתחילה כמושבה שאינה ניתנת לפיתוח מבחינה כלכלית, אם כי עצים יוצאו בקנה מידה קטן משם.
בתחילת המאה העשרים, תעשיית הרכב ההולכת וגדלה בצרפת הביאה לצמיחת תעשיית הגומי בהודו-סין הצרפתית, ומטעים נטעו בכל רחבי המושבה, בעיקר באנאם וקוצינ'צ'ינה. עד מהרה הפכה צרפת ליצרנית מובילה של גומי דרך המושבה בהודו-סין שלה, והגומי שלה הפך לפופולרי בעולם המתועש. הצלחת מטעי הגומי בהודו-סין הצרפתית הביא לגידול בהשקעה במושבה על ידי חברות שונות כגון מישלן . עם הגידול במספר ההשקעות במושבה בגומי, במטעי תה וקפה, החלה המושבה הצרפתית להתפתח והוקמו מפעלים במושבה. המפעלים החדשים ייצרו טקסטיל, סיגריות, בירה ומלט, שיוצאו אז ברחבי האימפריה הצרפתית.
תשתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר הודו-סין הצרפתית נחשבה כמושבה כלכלית חשובה לצרפת, ממשלת צרפת שמה לה למטרה לשפר את רשתות התחבורה והתקשורת במושבה. סייגון הפכה לנמל העיקרי בדרום מזרח אסיה והתחרה בנמל סינגפור הבריטי כמרכז המסחרי העמוס ביותר באזור. ב־1937 הייתה סייגון הנמל העמוס השישי בכל האימפריה הצרפתית.
בשנת 1936 נפתחה הרכבת הטרנס-הודו-סין המקשרת בין האנוי לסייגון. שיפורים נוספים בתשתיות התחבורה של המושבה הובילו לנסיעה קלה יותר בין צרפת למושבה. ב־1939 לא היה צורך יותר מחודש באונייה כדי לנסוע ממרסיי לסייגון וכחמישה ימים במטוס מפריז לסייגון. כבלי טלגרף תת-מימי הותקנו ב-1921.
הכובשים הצרפתיים הוסיפו את השפעתם על המושבה על ידי בניית מבנים מעוצבים ומפוארים מושפעים מהמסורת הצרפתית, כגון בית האופרה של האנוי, קתדרלת האנוי הקדוש של יוסף (הדומה לנוטרדאם דה פאריס) ובזיליקת נוטרדאם של סייגון. הכובשים הצרפתיים גם בנו מספר ערים ועיירות בהודו-סין, ששימשו למטרות שונות, ממאחזים מסחריים לעיירות נופש. הדוגמאות הבולטות ביותר כוללות את דה לאט בדרום וייטנאם ופאקסה בלאוס.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הודו-סין, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Kahin, George McTurnin; Lewis, John W. (1967). The United States in Vietnam: An analysis in depth of the history of America's involvement in Vietnam. Delta Books.
- ^ Norman G. Owen (2005). The Emergence Of Modern Southeast Asia: A New History – Vietnam 1700 – 1885. University of Hawaii Press. pp. 106
- ^ Tucker, Spencer C. (1999). Vietnam (Google Books). University Press of Kentucky. p. 29.
- ^ Chapuis, Oscar (1995). A History of Vietnam: From Hong Bang to Tu Duc (Google Books). Greenwood Publishing Group. p. 195
- ^ Oscar Chapuis (2000). The Last Emperors of Vietnam: From Tu Duc to Bao Dai. Greenwood Publishing Group. pp. 48
- ^ John B. Murdoch, THE 1901-1902 "HOLY MAN'S" REBELLION
- ^ Barbara Wertheim Tuchman (1985). The march of folly: from Troy to Vietnam. Random House. p. 235.
- ^ Larry H. Addington (2000). America's war in Vietnam: a short narrative history. Indiana University Press. p. 30.
- ^ Peter Neville (2007). Britain in Vietnam: prelude to disaster, 1945–6. Psychology Press. p. 119.
- ^ Van Nguyen Duong (2008). The tragedy of the Vietnam War: a South Vietnamese officer's analysis. McFarland. p. 21
- ^ Stein Tønnesson (2010). Vietnam 1946: how the war began. University of California Press. p. 41
- ^ Elizabeth Jane Errington (1990). The Vietnam War as history: edited by Elizabeth Jane Errington and B.J.C. McKercher. Greenwood Publishing Group. p. 63. ISBN 0-275-93560-4. Retrieved 28 November 2010.
- ^ "The Vietnam War Seeds of Conflict 1945–1960". The History Place. 1999. Retrieved 28 December 2010.
- ^ Kahin, George McTurnin; Lewis, John W. (1967). The United States in Vietnam: An analysis in depth of the history of America's involvement in Vietnam. Delta Books.
- ^ Le Vietnam compte à lui seul cinquante quatre ethnies, présentées au Musée Ethnographique de Hanoi.
- ^ Vietnam". L'aménagement linguistique dans le monde (in French).
- ^ Peters, Erica (2012). Appetites and Aspirations in Vietnam. AltaMira Press.