ארגון צבאי לאומי

אצ"ל
ארגון צבאי לאומי
תקופת הפעילות	1931 – 28 בספטמבר 1948 (כ־17 שנים)
אידאולוגיה	ציונות רוויזיוניסטית
כינוי	המעמד
קבוצות אתניות	יהודים
מייסדים	אברהם תהומי, זאב ז'בוטינסקי
מנהיגים	זאב ז'בוטינסקי, אברהם תהומי, רוברט ביטקר, משה רוזנברג, דוד רזיאל, יעקב מרידור, מנחם בגין.
מדינה	היישוב
חלק מ	תנועת המרי העברי
הבא	צבא הגנה לישראל
מתנגדים	האימפריה הבריטית; ארצות הברית;
קרבות	המרד הערבי הגדול; מלחמת העולם השנייה; מלחמת העצמאות;

הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל^[1] (בראשי תיבות: אצ"ל) היה ארגון צבאי מחתרתי עברי, שנוסד בירושלים בשנת 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה" בשל דרישתם לפעולה נחרצת יותר אל מול התוקפנות הערבית של אותם ימים, בעיקר זו של מאורעות תרפ"ט. מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר. מטעמי חשאיות לא נהגו לקרוא לארגון בשמו כי אם "ההגנה" או "המעמד". אנשי הארגון הצטרפו לצה"ל במהלך מלחמת העצמאות.

האצ"ל נחשב בעיני ממשלת המנדט הבריטי כארגון טרור. לקביעה זו היו שותפים חלק ממתנגדי הארגון, כמו גם גורמים נוספים אחרים כגון ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל^[2], הסוכנות היהודית ועיתונים בין-לאומיים בתקופה שלפני קום המדינה^[3]^[4].

ישנם היסטוריונים הרואים במאבק, שבו השתתף האצ"ל, גורם משמעותי ביציאת הבריטים מארץ ישראל^[5]. היסטוריונים אחרים רואים במאבק נגד הבריטים גורם משני בהשפעתו על החלטת הבריטים לוותר על המנדט ובסופו של דבר לעזוב את הארץ^[6]^[7]^[8].

הקמת הארגון ואופיו

מפקדי האצ"ל

המפקד העליון 1937–1940: זאב ז'בוטינסקי
1931–1937: אברהם תהומי
1937: רוברט ביטקר
1937–1938: משה רוזנברג
1938–1941: דוד רזיאל^[9]
1941–1943: יעקב מרידור
1943–1948: מנחם בגין

חברי האצ"ל הגיעו בעיקר משורותיהן של בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל ובגולה. התנועה הרוויזיוניסטית העניקה למעשה חזות ציבורית לארגון המחתרת. זאב ז'בוטינסקי, מחולל הציונות הרוויזיוניסטית, היה המנהיג העליון בארגון עד פטירתו. הוא קבע את הקווים הכלליים לפעולת הארגון, כמו בעניין ההבלגה ושבירתה, ובהשראת תורתו פעלו אנשי המחתרת. עם זאת, כפיפותו הפורמלית של האצ"ל להנהגה מדינית חיצונית נחלשה עם השנים. מקורות רעיוניים נוספים לרוח הלחימה היו מורשת "ברית הבריונים" ושירת אורי צבי גרינברג. סמל הארגון – הכיתוב "רק כך" ולצדו יד אוחזת רובה על רקע ארץ ישראל משתי גדות הירדן – ביטא שאיפה לעצמאות עברית על ארץ ישראל השלמה, שתושג רק בכוחו של נשק עברי. הסמל נהגה לראשונה על ידי לילי שטרסמן-לובינסקי, פעילה בתנועה הרוויזיוניסטית בפולין ועורכת ביטאון הארגון "ירושלים המשוחררת" שהיה לשבועון האצ"ל בפולין^[10]. סמל זה היה אחר כך לסמל האצ"ל, ועוצב על ידי יהושע אדרי, המאייר והקריקטוריסט של העיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף".

מספר חברי הארגון השתנה במשך השנים, ונע בין כמה מאות בשנות משבר לכמה אלפים בתקופות שיא. מרבית חבריו היו אנשים שקיבלו את מרות המחתרת, ובמסגרתה מילאו משימות ותפקידים (לעיתים קרובות בניגוד לחוקי הממשלה הבריטית). רובם היו אנשים "רגילים" מן היישוב אשר החזיקו משלח יד או עבודה סדירה, ורק עשרות בודדות עסקו במלאכת הארגון באופן בלעדי.

כלפי ההנהגה המדינית הנבחרת של היישוב וכלפי ההסתדרות הציונית העולמית, האצ"ל חלק הן על האסטרטגיה, הן על תפיסות היסוד והן על הטקטיקה המדינית הצבאית וההסברתית, בנושאים רבים כמו – השימוש בכוח ובנשק למען הגשמת מטרות הציונות, היחס לאוכלוסייה הערבית בזמן פרעות והיחסים עם בריטניה השולטת בארץ ישראל. אי לכך, האצ"ל נהג לפסול את החלטות ההנהגה הציונית ומוסדות היישוב. אי קבלת מרותם והמאבקים הרעיוניים של אנשי האצ"ל מול מחנה הסתדרות העובדים הכללית, שהייתה הגורם הדומיננטי בהסתדרות הציונית, הביאה את המוסדות הנבחרים לשלול את קיומו העצמאי של האצ"ל, ובמשך רוב שנות קיומו נתפס ארגון "הפורשים" על ידיהם כבלתי אחראי, וככזה שאת פעולותיו ראוי למנוע. על כן ליווה האצ"ל את פעולותיו החמושות בפעולות הסברה פוליטיות, שמטרתן שכנוע הציבור בצדקת דרכו והוקעת המחדלים, לפי השקפתו, שבהתנהלותה הפוליטית של הנהגת היישוב הרשמית. הארגון פרסם כרוזים רבים, עיתונות מחתרתית, ואף הפעיל תחנת רדיו עברית עצמאית ראשונה – "קול ציון הלוחמת"^[11].

גיל חברי וחברות הארגון נע בעיקר בין 16 ל-25, מרביתם רווקים ורווקות. בארגון היו יותר עולים מאשר ילידי הארץ. 27% מהם היו ממוצא ספרדי, בדומה לשיעור הספרדים בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ. אחוז הנשים באצ"ל עמד על כ-15, בהנחה שמספר הפעילים והפעילות בו עמד על כ-6,200^[12].

מבנה, פיקוד, סמלים

כארגון מחתרת, לא נהגו חבריו לכנותו בשמו הרשמי, ותחת זאת עשו שימוש בכינויים שונים. בשנים הראשונות הוא נודע בעיקר כ"ההגנה הלאומית" וכן בשמות "ארגון ב'", "הגנה ב'", "הארגון המקביל"^[13] ו"הארגון הימני". בשנים המאוחרות יותר כונה הארגון בעיקר "המעמד", וכן "הלבב" ו"הלימן". כהמנון הארגון אומץ השיר "חיילים אלמונים" של אברהם שטרן (יאיר), מפקד בארגון. בהמשך, אחרי פרישתו של שטרן מהאצ"ל לשם הקמת ארגון הלח"י, שונה ההמנון לבית השלישי של "שיר ביתר" מאת זאב ז'בוטינסקי^[14].

מ-1933, כשנתיים לאחר ייסודו, פעל האצ"ל תחת "ועד מפקח" שבו היו נציגים של רוב המפלגות הציוניות הלא פועליות^[15]. אחרי שב-1937 הארגון התפלג, נשארו בו בעיקר תומכי זאב ז'בוטינסקי, והארגון היה כפוף לו מבחינה מדינית^[16]. לאחר מותו התקיים קשר עם ההנהגה המדינית של ההסתדרות הציונית החדשה. הקשר בין ההסתדרות החוקית לבין ארגון המחתרת נותק ב-1944, כאשר הכריז האצ"ל מלחמה על השלטון הבריטי^[17], ומאז עמד בפני עצמו.

בתוך הארגון, אברהם תהומי היה הראשון שכיהן כ"ראש המפקדה", או "המפקד הראשי", ולצדו כיהנה "המפקדה". כאשר התרחב הארגון התקיימו בו "מחוזות". יחידת אצ"ל מקומית כונתה "סניף". "פלוגה" באצ"ל הורכבה משלוש מחלקות, אשר כונו גם "גונדות". הגונדה הורכבה משתי קבוצות, כאשר בראש כל קבוצה הועמד "ראש קבוצה" וסגן. זו הייתה היחידה הבסיסית. בהמשך פעילותו הוקמו באצ"ל מחלקות שונות שמעליהן פיקד "מטה" או "מרכז". דרגות, שהוכנסו לשימוש בהמשך, מנו (בסדר עולה) סגן, ראש קבוצה, סמל (על גונדה), סמל א' (פלוגה), רב-סמל (גדוד); ודרגות הקצינים היו גונדר (מפקד מחוז או יחידה) וגונדר ראשון (מפקד בכיר). דרגת סרן ניתנה למפקד הארגון יעקב מרידור ודרגת אלוף לדוד רזיאל. עד פטירתו ב-1940 היה זאב ז'בוטינסקי "מצביא האצ"ל"^[18] או "המפקד העליון".

האצ"ל, ראה עצמו כמסגרת צבאית, ובין השאר בא הדבר לידי ביטוי בשני תחומים^[19]:

ביצועם של תרגילי סדר מוקפדים, עריכת טקסים וקיום יחסי משמעת, גינוני טקס וכבוד בין הדרגות השונות.
קיום אימונים לפי תוכניות מסודרות. בין היתר היו נוהגים להתאמן בירי באקדח ובמקלעים, בזריקת רימונים, ובהתקפות משולבות על יעדים. האצ"ל הוציא לאור פרסומים מקצועיים בנושאי תורת לחימה, נשק, הדרכה, תרגילי סדר וכיוצא בזה. פרסומים אלו כללו, בין השאר, את הספר "האקדח", שנכתב על ידי דוד רזיאל ואברהם שטרן (יאיר) והכיל 240 עמודים, והספר "תרגילי הסדר המכונס והמרווח", בן 284 עמודים של דוד רזיאל. עד למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט עשו לעיתים גם מדריכים ב"הגנה" שימוש במדריכים אלה (לאחר מכן הוציאה "ההגנה" ספרות צבאית רבה בעצמה).

עד מלחמת העולם השנייה הצליח האצ"ל להתחמש באמצעות הברחה של נשק שנרכש באירופה, בייחוד מאיטליה ומפולין. בתחילה נקנו בעיקר אקדחים ורובים, ובהמשך גם הובאו תת-מקלעים. בנוסף לשימוש בנשק הקים הארגון בתי מלאכה שייצרו חלקי חילוף ועזרים נלווים לנשק. כבר ב-1936 החלו בניסיונות ראשונים לייצר כלי נשק, מוקשים ואמצעי לחימה אחרים בבתי מלאכה ומחסנים של תומכי הארגון. ב-1939 החל ייצור מתקדם יותר של מוקשים המופעלים בלחץ עבור פיצוץ מסילות רכבת. בשנות ה-40 גם הרבו להשתמש ב"פיטארדות" (רימוני הפחדה, הלם) תוצרת הארגון בעת התקפות. פרט למוקשים ורימונים יוצרו בשנת 1947 כמה אלפי תת-מקלעים "סטן" ומרגמות 52 מ"מ. דרך נוספת בה השיג הארגון נשק היה "החרמות" – פשיטות שמטרתן לקיחה של נשק מידי כוחות המשטרה והצבא הבריטים.

תולדות הארגון

כבר בתחילתו לא התקבל הארגון החדש ברצון על ידי "ההגנה", והסתדרות העובדים מנעה עבודה מאלו שבחרו להשתייך אליו. בהמשך התגלע קרע בין מחנה האצ"ל לבין הנהגת היישוב ובין הצדדים שררה עוינות תמידית. בשנות ה-30 עיקר פועלו של האצ"ל התרכז בהגנת יישובים וכן בפעולות חמושות נגד ערביי ארץ ישראל, שהיוו "שבירת הבלגה" כלפי קיומן של פרעות ביהודי הארץ. בכך התבדל האצ"ל מן "ההגנה", שנקטה בקו הגנתי. כשפורסם הספר הלבן של 1939, החל האצ"ל לפעול גם נגד הבריטים, אך כשפרצה מלחמת העולם השנייה החליט האצ"ל שלא להילחם כמקודם בבריטים, וחלק מאנשיו אף התגייסו לצבאות בעלות הברית. חילוקי דעות בעניין שביתת הנשק מול הבריטים פיצלו מתוך האצ"ל ארגון חדש – לוחמי חרות ישראל (לח"י). לקראת סוף המלחמה, לנוכח הידיעות על התחוללות השואה ולנוכח המשך מדיניות הספר הלבן, שהגבילה עליית יהודים לארץ ישראל, הצהיר הארגון על חידוש המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי במטרה לגרשו מהארץ ולהקים מדינה עברית עצמאית תחתיו. באוקטובר 1945 הצטרף האצ"ל אל תנועת המרי העברי ללחימה משותפת נגד הבריטים^[20]. מסגרת זו פורקה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ופרישת "ההגנה" מהמאבק המזוין, לעומת האצ"ל ולח"י שהמשיכו בו. בין הפעולות הבולטות ביצע הארגון את הפריצה לכלא עכו ותליית הסרג'נטים. לאחר יציאת הבריטים מהארץ ובזמן מלחמת העצמאות לחמו אנשי האצ"ל בחזיתות שונות, פעולה בולטת הייתה כיבוש שכונת מנשייה ביפו. בעקבות הסכם עם הממשלה הצטרפו ב-1 ביוני יחידות אצ"ל לצה"ל. ב-22 ביוני 1948 פרץ עימות בין הממשלה לאצ"ל על רקע סירוב האצ"ל לקבל את מרות הממשלה והגעת ספינת הנשק של הארגון, אלטלנה, במהלכו הפגיז צה"ל את הספינה. בספטמבר 1948 פורק האצ"ל והארגון נטמע באופן סופי בצה"ל.

מהקמת הארגון עד הפילוג הראשון

הקמת הארגון

ראשיתו של האצ"ל בפילוג שחל ב-1931 בסניף הירושלמי של ארגון "ההגנה". קבוצה גדולה של אנשי הסניף, בראשות אברהם ("גדעון") תהומי (זילברג), שהיה מפקד הסניף עד זמן קצר לפני הפילוג, חשה התמרמרות כלפי הנהגת "ההגנה", בייחוד לאחר מאורעות תרפ"ט. אנשי הקבוצה התנגדו ל"מדיניות ההבלגה" כלפי ערביי ארץ ישראל; רצו לראות את הארגון נושא אופי יותר צבאי והיררכי ולא מיליציוני; ודרשו שהארגון, שבאותה תקופה נשלט על ידי הסתדרות העובדים, יוכפף למורת המוסדות הלאומיים^[21].

ב-10 באפריל 1931 הודיעו מפקדים ואחראי ציוד כי הם מסרבים להחזיר למחסני ההגנה כלי נשק שהצטיידו בהם קודם לכן, בעת כוננות לקראת חג נבי מוסא. אחרי משא ומתן עם הנהגת ההגנה הורה תהומי להחזיר את הנשק תמורת דיון במוסדות הלאומיים בסוגיות שהעלו הוא ואנשיו. אולם לאחר שהנשק הוחזר, ותביעות אנשיו לא נענו, שלחו המפקדים מקרב המורדים הודעה להנהלת "הוועד הלאומי" על פרישתם מן הארגון, וכך יצר הפילוג ארגון עצמאי חדש^[22].

אברהם תהומי עמד בראשות הארגון המחתרתי החדש שהוקם, ולצדו מייסדים נוספים – אליהו בן גרא, אברהם בן זיו, אברהם גיורא קריצ'בסקי – כולם מפקדים בכירים בהגנה, חברי מפלגת הפועל הצעיר וחברי ההסתדרות הכללית. היה שותף עמם אליהו בן חורין (בינדר), פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. קבוצה זו כונתה "החבורה האודסאית", משום שהיו לפני כן פעילי ההגנה העצמית של יהודי אודסה. בראשית 1924 חלקו הנ"ל, בהנהגתו ופיקודו של בן חורין, תא מחתרתי בשם 'המפעל'^[23] בתוך קבוצת השרון, וייתכן שהם שרצחו את יעקב ישראל דה האן. הוחלט לקרוא לגוף החדש "ארגון צבאי לאומי", שם הממחיש את אופיו האקטיביסטי לעומת "ההגנה". ואת שאיפתו להיותו ארגון צבאי ולא "מיליציוני" כפי שהייתה "ההגנה"

בסתיו אותה שנה התמזג הארגון מירושלים עם קבוצות חמושות המשויכות לתנועת בית"ר. עיקר כוחן היה מרוכז בתל אביב, והן החלו את פעולתן בשנת 1928, כאשר נוסד "בית הספר לקצינים ולמדריכים של בית"ר". חניכי המוסד פרשו בזמנם גם הם משורותיה של ההגנה, מסיבות פוליטיות, והארגון החדש כינה עצמו "הגנה לאומית". במאורעות תרפ"ט השתתפו צעירי בית"ר בהגנה על שכונות תל אביב תחת פיקודו של ירמיהו הלפרין, וזאת לאחר קריאה של עיריית תל אביב. בארגון זה משה רוזנברג היה מופקד על הנשק ורכישתו. לאחר הפעולה במאורעות התרחב הגוף התל אביבי וכונה "הארגון הימני". ארגון זה התאחד עם הארגון הירושלמי החדש.

לאחר שהתרחב הארגון לתל אביב הוקם סניף גם בחיפה. בסוף שנת 1932 עבר אל שורות האצ"ל גם סניף ההגנה בצפת. אל הארגון הצעיר הצטרפו גם צעירים חברי תנועת הספורט מכבי. באותה עת החל לצאת לאור עיתון מחתרתי משוכפל בשם "המצודה" ובו הובעה המגמה האקטיביסטית של הארגון. הארגון גם הרחיב שורותיו על ידי גידולן של פלוגות הגיוס של בית"ר – קבוצות בהן התנדבו צעירים לשירות בן שנתיים במלאכות ביטחון וחלוציות. מקום מושבן של הפלוגות הצמיח גם מעוזי אצ"ל חדשים במושבות יסוד המעלה, משמר הירדן, ראש פינה, מטולה, נהריה; במרכז הארץ בחדרה, בת שלמה, בנימינה, גבעת עדה, נתניה, הרצליה, קריית שאול, פתח תקווה, כפר סבא, מגדיאל; ודרומה משם בראשון לציון, רחובות, נס ציונה, עקרון ובאר יעקב. בהמשך הזמן הוקמו ופעלו גם פלוגות בעיר העתיקה בירושלים ("פלוגות הכותל"), תל צור ונחלת יצחק. מרכזי אימונים ראשיים של הארגון שכנו ברמת גן, תל ליטוינסקי, קלמניה (סמוך לכפר סבא), קסטינה (סמוך לבאר טוביה), נחלת יצחק ורמת טיומקין (סמוך לנתניה).

באוגוסט 1933 נוסד "ועד מפקח" לאצ"ל אשר כלל נציגים של רוב המפלגות הציוניות הלא פועליות^[24]. ישבו בו מאיר גרוסמן (ממפלגת המדינה העברית), הרב מאיר בר-אילן (מהמזרחי), עמנואל ניומן או יהושע סופרסקי (מהציונים הכלליים) וזאב ז'בוטינסקי או אליהו בן חורין (מהצה"ר).

עם פרוץ המרד הערבי

בין השנים 1931 עד 1936 שררה רגיעה יחסית בארץ ישראל, למעט גל קצר של התקוממות ערבית נגד השלטון הבריטי בשנת 1933 שדוכא על ידי השלטונות במהירות. בתקופה זו פעל האצ"ל בדומה להגנה ושימש ארגון שמירה המקיים כוננות ביטחונית. בין שני הארגונים התקיימו שיתופי פעולה בדמות תיאומי עמדות ואף שיתוף מודיעיני הדדי.

ב-19 באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול, המכונה גם "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט". כנופיות ערביות חמושות, שתוגברו במתנדבים סורים ועיראקים, ביצעו פעולות טרור שכללו מארבי ירי בדרכים והטלת פצצות בכבישים ובישובים, ופורעים פגעו ברכוש ובחקלאות יהודיים. בשלב הראשון במאורעות, שנמשכו מאפריל ועד לסוף אוקטובר, נהרגו 80 יהודים, נפצעו 369, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו.

בתחילת המאורעות דגל האצ"ל, בדומה להגנה, באופן כללי בהבלגה. ז'בוטינסקי, שהשפעתו על מדיניות הארגון כבר הייתה רבה בשל הצטרפות צעירי בית"ר רבים לארגון, סבר שמטעמי מוסר אין לנקוט בדרך של פעולות תגמול כנגד האלימות. סיבה נוספת לתמיכתו בהבלגה הייתה תקוותו להקמת כוח יהודי גלוי ולא מחתרתי. אולם ההבלגה עוררה תסיסה פנימית באצ"ל, כמו גם בהגנה. אף על פי שלא הייתה מדיניות מסודרת של האצ"ל לפעולות תגמול, פעולות כאלה ננקטו על ידי חברי הארגון, לעיתים אף ללא אישור הפיקוד. פעולות ראשונות החלו בסביבות חודש אפריל 1936. מתווה הפעילויות היה ניסיון להגיב ב"עין תחת עין", פעולות תגמול של פעילי אצ"ל נגד הטרור הערבי. לעיתים היה ניסיון להתאים את אופי התגמול או מיקומו לתקיפה שקדמה לו.

הפעולה הראשונה ארעה ימים ספורים לפני פרוץ המאורעות. בתגובה לרצח של נוסע יהודי ליד ענבתא, אנשי האצ"ל רצחו שני ערבים בצריף סמוך לכביש פתח תקווה – ירקונה. פעולות הנקמה המשיכו במתכונת דומה גם בתקופה הראשונה של המאורעות. בהמשך חודש אפריל, לאחר ירי ערבי אל בית הספר "כרמל" בתל אביב שכתוצאה ממנו נהרג ילד יהודי, תקפו לוחמי אצ"ל שכונה ערבית סמוכה לכרם התימנים בתל אביב, הרגו אדם ערבי ופצעו אחר. ב-17 באוגוסט הגיב האצ"ל על פיגועי ירי שבוצעו על ידי ערבים שנסעו במסילת הרכבת יפו–ירושלים על יהודים שהמתינו ליד מחסום הרכבת ברחוב הרצל בתל אביב. למחרת 16 באוגוסט, כאשר נפצע מהירי ילד יהודי, תקפו לוחמי אצ"ל רכבת בקו זה, הרגו ארמני, ופצעו חמישה^[25]. בשנת 1936 ביצעו אנשי אצ"ל כ-10 פעולות גמול.

הפילוג הראשון

בתחילת אוקטובר דעכה פעילות הכנופיות בעקבות התערבות הצבא הבריטי, ובנובמבר נשלחה ועדת פיל לחקור את הסיבה לפרוץ המאורעות ולהציע פתרונות עתידיים. בתחילת 1937 היו קיימות סברות בקרב היישוב כי ישנם הלכי רוח שיביאו את הוועדה להמליץ על חלוקת ארץ ישראל המערבית, ובתוך כך להקים מדינה יהודית על חלק משטח זה. מפקדת האצ"ל, כמו גם ה"ועד המפקח" החזיקו באמונות אלה בדומה לחוגים בקרב ההגנה והסוכנות היהודית. בעקבות כך התגברו הקולות, בראשותו של תהומי, שחשבו כי אין מקום לשני ארגוני מגן יהודיים נפרדים. תהומי צוטט כאומר: "אנו עומדים לפני התרחשויות כבירות: מדינה יהודית וצבא יהודי. יש צורך בכוח צבאי אחד". אנשים אלה כבר לא ראו הבדלים גדולים בין הארגונים, בייחוד משום שבאותה תקופה ההגנה כבר לא הייתה כפופה להסתדרות העובדים הכללית, אלא למוסדות הלאומיים (מה שהוציא אותה לכאורה משליטת גורמים בעלי אינטרס פוליטי).

בינואר החליט מרכז הארגון לפתוח במשא ומתן על איחוד עם "ההגנה", ובאפריל הושג הסכם בין תהומי לבין אנשי ההגנה לאיחוד הארגונים והעמדתם תחת מרות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. אנשי התנועה הרוויזיוניסטית התנגדו להסכם בעקבות ז'בוטינסקי שהתנגד לאיחוד של הארגונים ללא חזרה של הצ"ח להסתדרות הציונית. דוד רזיאל ואברהם שטרן קראו בכרוז להמשיך לקיים את הארגון העצמאי:

"...האצ"ל הועמד... לפני הכרעה בין הכנעות למרותן של הממשלה והסוכנות לבין נכונות להקרבה כפולה והסתכנות כפולה. חלק מחברינו לא נמצאה בהם הנכונות הדרושה לתפקיד קשה זה, נכנע לסוכנות ועזב את המערכה... כל הניסיונות... לבוא לידי איחוד עם הארגון השמאלי נכשלו, מפני שהשמאל נכנס למשא ומתן זה לא על בסיס של ליכוד הכוחות, אלא הכנעת כוח אחד בפני השני..."^[26]

לעומתם רוב אנשי המפלגות האזרחיות האחרות בארגון תמכו באיחוד. בכינוס מיוחד של המועצה הארצית של הארגון היה רוב לאיחוד, אולם בשל חילוקי הדעות הוחלט לערוך משאל בקרב חברי הארגון. המשאל נערך ב-24 באפריל 1937 ולגבי תוצאותיו יש הערכות סותרות.

בעקבות ההסכם, ולמרות המשאל, הארגון התפלג: בין 1,200–1,500 אנשים, כמחצית מחברי הארגון, ובתוכם רוב הפיקוד הבכיר, אנשי ועדים אזוריים, ועמם גם רוב כלי הנשק של הארגון, חזרו אל ארגון ההגנה. מי שנשארו בו היו אקטיביסטים ופעילים צעירים, רובם אנשי שורה, שצידדו בקיומו העצמאי של הארגון. למעשה היה הרוב הגדול של הנשארים אנשי בית"ר. משה רוזנברג העריך כי נשארו בארגון כ-1,800 איש. האצ"ל שמר לכאורה על צביון על-מפלגתי, אולם למעשה הוועד הציבורי התפרק ובהמשך הותוותה דרכו בהתאם למשנתו והחלטותיו של זאב ז'בוטינסקי, והארגון הפך לזרוע הצבאית של הציונות הרוויזיוניסטית.

ב-27 באפריל הוקמה לארגון מפקדה חדשה, אותה איישו משה רוזנברג כראש המפקדה, אברהם שטרן (יאיר) כמזכיר, דוד רזיאל מפקד סניף ירושלים, חנוך קלעי מפקד חיפה ואהרון חייכמן מפקד תל אביב. ב-כ' בתמוז תרצ"ז (29 ביוני), יום פטירתו של הרצל, ערכו עשרות אנשי הארגון מסדר לציון ארגונה מחדש של המחתרת. מטעמי חשאיות נערך האירוע, לכאורה של ארגון "ברית החייל", באתר בנייה בתל אביב.

זאב ז'בוטינסקי העמיד בראש הארגון את קולונל רוברט ביטקר, אשר כיהן לפני כן כנציב בית"ר בסין והיה בעל ניסיון צבאי, אך לא הכיר את תנאי הארץ, ואף לא דיבר עברית. כמה חודשים לאחר מכן, כפי הנראה בשל חוסר התאמה מלאה לתפקיד, החליף ז'בוטינסקי את ביטקר במשה רוזנברג.

מהפילוג עד פרוץ מלחמת העולם השנייה

שבירת ההבלגה

גם בתקופה הראשונה שלאחר הפילוג, המשיך האצ"ל לשמור על הבלגה יחסית, תוך כדי פעולות נקמה ביוזמות מקומיות. ב-29 ביוני 1937 תקפה חוליה ערבית אוטובוס "אגד" בכביש ירושלים-תל אביב והרגה יהודי, ולמחרת נהרגו שני יהודים סמוך לכרכור. לאחר כמה שעות הגיב האצ"ל במספר פעולות. בירושלים הותקף אוטובוס ערבי שיצא מליפתא. בירושלים גם נורו ערבים בשני מוקדים. בתל אביב הושלך רימון על בית קפה ערבי ברחוב הכרמל, שגרם לשני פצועים קשה מקרב יושביו. כמו כן נפצע ערבי ברחוב ריינס בעיר. ב-5 בספטמבר הגיב האצ"ל על רציחתו של רב שחזר מתפילה בעיר העתיקה. מטען נפץ הושלך אל אוטובוס ערבי שיצא מליפתא, וכתוצאה ממנו נפצעו שתי נוסעות ושוטר בריטי.

הרגיעה היחסית במאורעות הסתיימה עם פרסום מסקנות ועדת פיל, שקראו לראשונה לחלוקת הארץ, ודחייתן על הסף על ידי הציבור וההנהגה הערביים. בתחילה המשיכו פעולות הנקם של האצ"ל לשאת חותם בלתי רשמי, אולם ההבלגה נשברה רשמית ב-14 בנובמבר 1937. בתגובה להריגת חמישה חברי גרעין קיבוץ ליד קריית ענבים (לימים מעלה החמישה), האצ"ל בירושלים, בפיקודו של דוד רזיאל, יצא בשורת התקפות על עוברי אורח ערבים בשכונות יהודיות בעיר, שכתוצאה מהן נהרגו חמישה ערבים. מספר פעולות גם התבצעו בחיפה (ירי על שכונת ואדי ניסנאס) והרצליה. יום זה נרשם בתולדות הארגון כיום שבירת ההבלגה, בו עבר הארגון באופן מלא, ובאישורם של ז'בוטינסקי ומפקדת הארגון, לשיטת "ההגנה האקטיבית", בפעולות שעליהן הארגון נטל אחריות^[27].

השלטון הבריטי הגיב במעצרים של אנשי בית"ר והצה"ר, בחשד על השתייכות לאצ"ל. בתי הדין הצבאיים הורשו לפעול לפי "תקנות שעת חירום" ולפסוק גם עונשי מוות. כך לדוגמה יחזקאל אלטמן, נוטר בפלוגת בית"ר בנחלת יצחק, ביצע, ללא ידיעת מפקדיו, ירי על אוטובוס ערבי שהצליח לחמוק מהמקום. בכך ביקש להגיב על שלוש התקפות שבוצעו יום לפני כן על כלי רכב יהודים בכביש ירושלים. הנוטר הסגיר את עצמו ונידון על ידי בית הדין למוות. העונש הומר לאחר מכן למאסר עולם.

האצ"ל המשיך בפעולות מסוג זה, אולם היקפן צומצם מאוד בהוראתו של רוזנברג. מחשש פן יוציאו הבריטים לפועל את עונש המוות לאדם אשר ייתפס מחזיק נשק, הוקפאו הפעולות לכשמונה חודשים, אולם בהדרגה גברה ההתנגדות בארגון למדיניות ההבלגה הזו. ב-21 באפריל, כתגובה לרצח של שישה יהודים, שכלל אונס אישה וביתור גופתה, יצאו שלושה מחברי פלוגת בית"ר בראש פינה לפעולת תגמול, שלא באישור מפקדיהם. החוליה ביצעה ירי וזרקה רימון (שלא התפוצץ) על אוטובוס ערבי, מהם לא נפגע איש. השלושה נתפסו, על שניים מהם נגזר גזר דין מוות, שלבסוף אושר רק עבור אחד מהם – שלמה בן-יוסף^[28]. הפגנות רבות ברחבי הארץ וכן פעולות של מוסדות ואישים כמו נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן והרב הראשי לישראל יצחק אייזיק הרצוג לא שינו את עונשו. שלמה בן-יוסף ישב בתא כלאו מתוך השלמה מלאה עם גזר הדין וראה את עונשו כחלק מהמאבק לעצמאות. בין הכתובות שכתב על קירות התא נאמר: "אני הולך למות ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו. שלמה בן-יוסף". ב-29 ביוני 1938 הוצא להורג והיה עולה הגרדום הראשון^[28]. הארגון קידש את דמותו, ובעיני אנשיו הפך לדמות מופת.

המשפט וההוצאה להורג של בן יוסף הכריעו גם את הוויכוח הפנימי בתוך האצ"ל על ההבלגה. רבים מחברי הארגון כבר התמרמרו על שמירת ההבלגה היחסית על ידי רוזנברג, וההתמרמרות גברה כאשר רוזנברג יצא מהארץ לקפריסין ביום הוצאתו להורג של בן יוסף. בהמלצת מפקדת הארגון שחרר ז'בוטינסקי את רוזנברג מתפקידו כמפקד הארגון ומינה תחתיו את מפקד מחוז ירושלים דוד רזיאל ("האלוף בן-ענת") למפקד הארגון^[29].

הנהגת האצ"ל התלבטה האם כנקמה על תליית בן יוסף יש לבצע פעולות כנגד השלטון הבריטי או דווקא כנגד הערבים. אף על פי שבן יוסף הוצא להורג על ידי השלטונות הבריטיים הוחלט להפנות את הזעם דווקא לפעולות תגמול נגד הערבים ולשבירה מוחלטת של ההבלגה על הטרור הערבי שגם הוא התעצם מאז אמצע יוני. תרמו לכך הגישה הפרו-בריטית של רזיאל וכמה מחברי ההנהגה האחרים, החשש לתגובה בריטית חריפה, וייתכן שגם ניסיון להראות לבריטים שבניגוד לתקוותיהם, ההוצאה להורג דווקא לא תרתיע את האצ"ל מפעולות נקם נוספות^[30].

פעולה ראשונה הייתה תלייתו של ערבי בחיפה. מ-3 ביולי נערכו עוד התקפות ירי וזריקת פצצות בערים המעורבות. ב-4 ביולי נורו ערבים מאחורי בית החולים שערי צדק, ליד בית קברות מוסלמי במרכז ירושלים וליד בית ישראל. בנוסף, הוטל מטען חבלה על אוטובוס ערבי ברחוב יפו בירושלים, שהרג שלושה ערבים ופצע 12^[31]. ב-5 ביולי נרצחו אב ובנו יהודים בירושלים, ולמחרת הושלך בתגובה מטען נפץ מגג בית סמוך, שהרג שני ערבים ופצע ארבעה. אולם ההסלמה העיקרית בפעולות האצ"ל הגיעה בגל של פעולות תגמול המוניות בהן הוטמנו מטעני נפץ רבי עוצמה עם מנגנוני השהיה בכדי חלב, סלים, ופחי נפט שהונחו במקומות ריכוז ערביים, ובמיוחד בשווקים. ב-15 ביולי נהרגו 10 ערבים בשוק הירקות שליד רחוב דוד בעיר העתיקה בירושלים, באזור שלטענת אצ"ל שימש אזור של חמושים ערבים^[31], ב-25 ביולי הוטמנה בשוק בחיפה פצצה שהרגה כ-50 ערבים, וב-26 באוגוסט נהרגו 24 ערבים כתוצאה מפיצוץ במרכז יפו^[32]. ב-26 ביולי השתבשה פעולה של האצ"ל בעיר העתיקה בירושלים, בה ניסה יעקב רז להציב מטען בשוק. הערבים חשדו בו, הפכו את הסל עם המטען שהציב בפתח חנות ומצאו את המטען. הם דקרו אותו בכל גופו, והניחוהו כשחשבוהו למת, אך משטרת המנדט הביאה אותו לבית החולים הממשלתי, שם נחקר במשך כשבועיים. כשחש שכוחותיו עוזבים אותו, הסיר את התחבושת ודימם למוות. רז נחשב לחלל הראשון במבצעי האצ"ל^[31].

בתקופה זו המתיחות בין "ההגנה" לאצ"ל הגיעה לשיא. אליהו גולומב הזהיר במרומז את ז'בוטינסקי בפגישה ביניהם ב-10 ביולי ש"ההגנה" תאלץ לפעול בכוח כנגד אנשיו בארץ. ז'בוטינסקי מצדו הזהיר בפומבי שאם תתחיל מלחמת אחים בארץ, בה יש רוב לאנשי השמאל, היא תגלוש גם לגולה, שם כוח התנועה הרוויזיוניסטית גדול יותר. ב-25 ביולי ארבה חוליה של אצ"ל בחיפה לעוברי אורח ערבים, והרגה בשוגג יהודי מזרחי אותו חשבו לערבי. אחד מחברי החוליה, אליהו רפופורט, נתפס על ידי יהודים, הועבר לידי אנשי "ההגנה", והוחזק על ידם. בתגובה אנשי האצ"ל חטפו מפקד של "ההגנה". לבסוף, אחרי כשבוע שוחרר שני האנשים, אולם רפופורט נעצר זמן קצר אחר כך על ידי הבולשת הבריטית (ולטענת אנשי האצ"ל, הוסגר לידה על ידי "ההגנה").

אולם מתוך מתיחות זו שהגיעה עד סף פיצוץ נולדה הסכמה בין האצ"ל להגנה, שנחתמה בראשי תיבות ב-19 בספטמבר. האצ"ל התחייב "להפסיק כל פעולות היוצאות מגדר ההגנה הרגילה" אלא באישור ועדה פריטטית של שני הארגונים. בתמורה ההגנה הבטיחה לשתף את האצ"ל בפעולות המגן השונות של היישוב. האצ"ל הבטיח להפסיק בתקופת המשא ומתן את הפיגועים כנגד הערבים, ואכן פעולות אלה פסקו למשך כמה חודשים. אולם בעוד ההסכם התקבל על ידי ז'בוטינסקי, דוד בן-גוריון התנגד לו בחריפות, והכשיל את קבלתו. אף על פי שהדיונים נמשכו עוד מספר חודשים, ההסכם נכשל.

הפיגועים של האצ"ל התחדשו בפברואר 1939, אחרי ששר המושבות הבריטי, מלקולם מקדונלד, הודיע על כוונת הממשלה הבריטית לבטל את המנדט בארץ ישראל ולהקים בה מדינה ערבית שתשמור על זכויות היהודים. הדבר עורר גל מהומות מצד הערבים, במהלכו נרצחו בחיפה 3 יהודים. האצ"ל החליט על גל פעולות תגמול נגד ערבים במטרה ליצור לחץ על ממשלת בריטניה לשנות את מדיניותה הפרו ערבית^[33]. הפעולות בוצעו ב-27 בפברואר, ועשרות ערבים נרצחו בהן. פצצות הונחו בשוק הערבי בחיפה, ובתחנת הרכבת חיפה מזרח, ופיגועי ירי והשלכת פצצות אירעו בירושלים וביפו.

פרסום הספר הלבן ופעולות ראשונות נגד הבריטים

ב-17 במאי 1939 פורסם הספר הלבן של מקדונלד שכלל תוכנית להקמת מדינה דו-לאומית, הגבלות חמורות על מכירת קרקע ליהודים והטלת מכסות זעומות לעלייה. אנשי היישוב מכל הזרמים זעמו על תוכנו, הפגינו נגדו וכינו אותו "ספר המעל", משום שראו בו בגידה מוחלטת של הבריטים בהתחייבותם להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

בתגובה החל האצ"ל לראשונה לצאת לפעולות גם נגד מטרות בריטיות, אולם בניגוד לפגיעות המכוונות נגד חיי ערבים שנמשכו בתקופה זו, הפעולות כנגד הבריטים התמקדו בפגיעה ברכוש כגון מתקני חשמל, רדיו, טלפוניה ודואר. למרות הניסיון להימנע מפגיעה בנפש בפעולות אלה, נהרגו בהן חבלן בריטי, ושניים מעובדי תחנת הרדיו קול ירושלים, הקריינית מלכה מאי וייסנברג והמהנדס הערבי אדיב מנצור, כתוצאה מהנחת מטענים בבניין התחנה (ב-2 באוגוסט 1939). בנוסף החל האצ"ל להפיץ בפומבי ידיעות על פועלו ומטרותיו בכרוזי רחוב, בעיתונים, ובתחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת".

ב-29 במאי 1939 נכנסה לקולנוע רקס בירושלים חוליה של שבעה פעילי הארגון, לאחר שרכשו כרטיסים לצפייה בסרט טרזן. במהלך ההקרנה הפעילו באולם מטען חבלה עם מנגנון השהיה, והשליכו מטעני חבלה נוספים מן היציע, הרגו 5 אנשים ופצעו 18. אנשי האצ"ל הצליחו לחמוק מן הקולנוע ללא פגע^[34]. באותו היום רצחו אנשי האצ"ל גם את אריה פולונסקי שנחשד בהלשנה לבריטים, ועולה חדש שהזדמן למקום הרצח.

הבריטים ערכו מעצרים רבים של אנשי בית"ר והצה"ר. מפקד הארגון, דוד רזיאל, נעצר ב-19 במאי, ובמקומו מונה חנוך קלעי (סטרליץ), שעד מעצרו היה ממלא מקומו^[35]. ב-31 באוגוסט עצרה המשטרה הבריטית את חברי מפקדת האצ"ל בעת שהתקיימה ישיבה משותפת. חלק מהעצורים עונו לשם הוצאת מידע על האצ"ל. האצ"ל פרסם אזהרה כי הדבר יגרור תגובה מצדו. ב-26 באוגוסט 1939 הארגון התנקש בחייו של ראלף קרנס, קצין משטרה בריטי שכיהן כראש המחלקה היהודית בבולשת ועינה בעצמו צעירים חברי מחתרת. קרנס וקצין בריטי נוסף בבולשת נהרגו מפיצוץ מוקש מוסתר של המחתרת.

פעילות השגרה

הפעולות ההתקפיות של האצ"ל כנגד הערבים והבריטים היו הבולטות ביותר של הארגון באותה תקופה, אך הן היו מעשי חוליות קטנות או אפילו יחידים מקרב האצ"ל. לעומת זאת רוב כוח האדם בארגון עסק באותה תקופה בשמירה ובהגנת יישובים. שורות האצ"ל הורכבו אז מצעירי בית"ר (מקִניה או מפלוגות העבודה שלה), אנשי הצה"ר והסתדרות העובדים הלאומית, צעירים שהשתייכו לתנועת המכבי הצעיר, חברי תנועת הנוער הדתית "ברית החשמונאים", וסטודנטים מהאגודות הלאומיות "יבנה ויודפת" ו"אל על". בכמה מהמושבות בשומרון, בשרון ובדרום יהודה היוו אלה כוחות מגן עיקריים. בחלק מהאזורים התקיים שיתוף פעולה עם אנשי ההגנה. בין היתר סייעו אנשי ה"הגנה" לביסוס תל צור, יישוב חומה ומגדל בית"רי.

באותה תקופה התבסס האצ"ל גם באירופה. הארגון הקים תאים מחתרתיים אשר השתתפו בארגון שיירות העלייה. התאים הורכבו כמעט רק מאנשי בית"ר והפעילות העיקרית בהם הייתה הכשרה צבאית ואימונים לקראת עלייה לארץ ישראל. קשרים שנקשרו עם השלטונות הפולניים הביאו לפתיחת קורסים קטנים בהם הוכשרו מפקדי אצ"ל על ידי קצינים פולניים בנושאים צבאיים מתקדמים, כגון מלחמת גרילה, טקטיקה ומיקוש. אברהם שטרן (יאיר) היה מהבולטים במארגני התאים באירופה. משנת 1937 החלו שלטונות פולין להזרים למחתרת כלי נשק רבים. העברת האקדחים, הרובים, חומרי הנפץ והתחמושת הופסקה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. תחום נוסף בו פעל האצ"ל היה תחום הכשרת טייסים, שיוכלו לשרת בחיל אוויר במלחמה העתידית לעצמאות, בבית ספר לתעופה בלוד. שני מחזורי טייסים הוכשרו במוסד זה.

העלייה הבלתי לגאלית

מעפילים יורדים מהאנייה "פאריטה" בחוף תל אביב

ערך מורחב – עליית אף על פי

רובה של העלייה הבלתי חוקית בסוף שנות ה-30 בוצע על ידי המחנה הרוויזיוניסטי, בהתאם ל"תוכנית האבאקואציה" של ז'בוטינסקי – לפיה יש לפנות בהקדם מיליונים מיהודי אירופה. לעומתו, עד פרסום הספר הלבן של מקדונלד, מוסדות היישוב והסוכנות היהודית, ובייחוד בן-גוריון, נרתעו ממפעל עלייה בלתי חוקי והשלכותיו המדיניות, וקיוו כי בריטניה תתיר עלייה חוקית רחבת היקף של יהודים.

בתחילה האצ"ל עסק רק בהעלאת העולים אל החוף ופיזורם בין היישובים העבריים השונים, בעוד ארגון העלייה נעשה על ידי אנשי הצה"ר ובית"ר. ההעפלה דרך הים החלה בספטמבר 1937 עם הגעתה של האונייה "ארטמיזיה" לחוף טנטורה. החל מקיץ 1938 נטל על עצמו האצ"ל עוד תפקידים בארגון וביצע ליווי לאוניות, ובפברואר 1939 הוחלט על הקמת מטה שיתאם את העלייה, והוסכם על חלוקת הסמכויות בין הגופים השונים בו^[36].

בסך הכל, הארגונים הרוויזיוניסטים (בהם כאמור האצ"ל) ארגנו כ-30 הפלגות של אוניות מעפילים, בהן עלו כ-20,000 איש. רובם לא נתפסו בידי הבריטים. אוניית המעפילים הגדולה ביותר במסגרת זו הייתה "סקריה", שעל סיפונה הגיעו בפברואר 1940 2,300 עולים.

מפרוץ מלחמת העולם השנייה עד מינוי בגין כמפקד

ההתייצבות לצד הבריטים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בסוף 1939 מיהר זאב ז'בוטינסקי להביע תמיכה בבעלות הברית בכלל ובבריטניה בפרט. גם רזיאל תמך ממקום מעצרו בקו זה, ובעקבות כך פרסם האצ"ל ב-11 בספטמבר הודעה על הפסקת פעולותיו התוקפניות נגד בריטניה, על מנת שלא להפריע לה להילחם "באויבו הגדול ביותר של העם העברי בעולם – הנאציזם הגרמני"^[37]. בעקבות ההכרזה, שוחרר רזיאל ממעצרו בסוף אוקטובר. באותה תקופה שחררו הבריטים את רוב אנשי אצ"ל, בית"ר והצה"ר העצורים, אולם אלה שהתנגדו לקו של ז'בוטינסקי ורזיאל, ובראשם אברהם שטרן ("יאיר"), נותרו במעצר עד יוני 1940. דבר זה גרם להתמרמרות נגד רזיאל בקרב מתנגדי הקו הפרו-בריטי, ורזיאל הודיע על התפטרותו מתפקידו עקב מורת רוחו מפעילויות עצמאיות של בכירים בארגון, ואף ספקות שהטילו כמה מפקדים בנאמנותו. למרות זאת הוא חזר לתפקידו, בלחץ אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ובראשם ז'בוטינסקי עצמו, שנתן אמון מלא ברזיאל.

עם שחרורו פעל רזיאל לשיקום הארגון, שנפגע קשות ממעצר אנשיו, ולהידוק שיתוף הפעולה עם הבריטים. באותה תקופה עמדת האצ"ל הייתה אף יותר פרו-בריטית מזו של מוסדות היישוב, שהמשיכו למחות נגד מדיניות הספר הלבן. הארגון לא שלל הצטרפות לצבא הבריטי ואנשי אצ"ל התגייסו ליחידות צבא שונות. עיקר שיתוף הפעולה היה בתחום המודיעיני: מחלקת שירות הידיעות (מש"י) של הארגון העבירה לידי הבריטים ידיעות על סוכנים גרמנים ואיטלקים בארץ, וכן על קומוניסטים (בתקופה זו ברית המועצות הייתה עוד בברית עם גרמניה), ותוכננו פעולות ביון למען הבריטים בארצות אירופה הכבושה ובמזרח התיכון.

הפילוג השני

גם אחרי פרוץ מלחמת העולם המשיכו הבריטים באכיפת חוקי "הספר הלבן", נגד מכירת הקרקעות והעלייה. בשורות האצ"ל הביא הדבר לתחושות אכזבה קשה ולתסיסה שבמוקדה דעות שונות מאלו של הנהגת הצ"ח, של רזיאל ושל מפקדת האצ"ל.

ב-18 ביוני השתחררו ממעצרם אברהם שטרן (יאיר) וחברי מפקדה אחרים שנותרו במעצר אחרי שחרור רזיאל, ונוצר קרע גלוי בינם לבין הנהגת האצ"ל והצה"ר. הנושאים השנויים במחלוקת היו סוגיית כפיפות המחתרת להנהגה פוליטית גלויה, ושאלת המאבק בבריטים. רזיאל פרש שוב מתפקידו, ובמקומו נבחר שטרן לראשות המפקדה. אנשי בית"ר והצה"ר קיבלו את המינוי החדש במורת רוח מפני שראו בו ערעור על סמכותו של ז'בוטינסקי – בעוד רזיאל היה נאמן לחלוטין לז'בוטינסקי, שטרן הקים בעבר את תאי האצ"ל החשאיים בפולין ללא ידיעתו של ז'בוטינסקי ובניגוד להשקפתו, ובנוסף תמך בהפקעת הארגון מהתנועה הרוויזיוניסטית המדינית. ועד המורשים של התנועה הרוויזיוניסטית לחץ על רזיאל לחזור לתפקידו, והוא נענה לבסוף. ז'בוטינסקי כתב מכתבים לרזיאל ולשטרן שהופצו בסניפי האצ"ל ובקרב חבריו. אל רזיאל כתב:

"...אני קורא אליכם: אל תניחו לשום דבר להפר את אחדותנו. הישמעו לנציב [רזיאל], שאני בוטח בו, והבטיחו לי שאתם ובית"ר, הנעלה במפעלי חיי, תעמדו איתנים ומאוחדים ותאפשרו לי להמשיך תוך תקוות ניצחון במלחמה להגשמת חלום המכבים הישן שלנו..."

ואילו אל שטרן נשלח מברק ובו פקודה לציית לרזיאל אשר מונה מחדש, אולם אירועים אלה לא מנעו את פילוגו של הארגון. חשדנות וחוסר אמון נזרעו בין החברים שהתפלגו בנאמנותם. מתוך האצ"ל נוצר בחודש יולי ארגון חדש שנקרא בתחילה "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" (לעומת "אצ"ל בארץ ישראל"), ובהמשך קיבל את השם "לח"י". מות ז'בוטינסקי ב-3 באוגוסט 1940 לא עצר את הפילוג, וב-14 באוגוסט הפסיק רזיאל את המשא ומתן עם אנשי שטרן.

מותו של רזיאל וארגון "עם לוחם"

אחת מפעולות האצ"ל בשירות מלחמתה של בריטניה יועדה לחבלה נגד כוחות פרו-נאציים בעיראק. אל הפעולה יצאו בין היתר דוד רזיאל, מפקד הארגון, יעקב סיקא אהרוני ויעקב מרידור. ב-20 במאי 1941, בהפצצת מטוסים גרמניים בשדה התעופה חבניה באזור בגדאד, נהרג דוד רזיאל. נפילתו של מפקד הארגון הייתה מכה קשה, שהצטרפה לפילוג ולפטירת ז'בוטינסקי.

מנהיגות האצ"ל החדשה, בראשותו של יעקב מרידור, השתמשה בהפוגת הפעילות לשם שיקום הארגון ששותק מהמכות שנחתו עליו. באותה תקופה גם חלה התקרבות בין מחנה האצ"ל למחנה הסוכנות. נחתמה "הצעת הסכם על תוכנית פעולה ציונית לתקופת המלחמה וועידת השלום", אולם דרישתו הבלתי מתפשרת של דוד בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, כי האצ"ל יקבל את מרותה של הסוכנות וסרובו הנחרץ של האצ"ל לקבל את מרות המוסדות הנבחרים של היישוב טרפדו את המהלך.

שיר ביתר
המנון האצ"ל

בֵּיתָר –

מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר

בַּדָּם וּבַיֶּזַע

יוּקַם לָנוּ גֶּזַע

גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר,

בֵּיתָ"ר הַנִּלְכָּדָה,

יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה,

תָּרֹמְנָה בְּעֹז וְהָדָר.

הָדָר –

עִבְרִי גַּם בְּעֹנִי בֶּן-שַׂר,

אִם עֶבֶד, אִם הֶלֶךְ –

נוֹצַרְתָּ, בֶּן-מֶלֶךְ

בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֱטָר.

בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר

זְכֹר אֶת הַכֶּתֶר –

עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתַגָּר.

תַּגָּר –

עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר!

אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד –

בְּלַהַב הַמֶּרֶד

שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר:

כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ,

הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ

לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!

לָמות או לכבּוש את ההר –
יוֹדֶפֶת, מַסָדָה, בֵּיתָר.

בשורות האצ"ל ובשורות "ההגנה" רבו הדעות המצדדות בהתנגדות לשלטון הבריטים. במשך כל ימי מלחמת העולם, על אף שהיישוב היהודי ניצב לצד בעלות הברית והוציא מקרבו מתנדבים למלחמה, לא פסקו הבריטים מאכיפה נוקשה של מדיניות הספר הלבן. נוספו על כך טרגדיות כמו התקלה המבצעית של ההגנה שהביאה לטביעת "פאטריה", על 216 מבין כ-1,800 המעפילים שעל סיפונה, שאותם התכוונו הבריטים לגרש למאוריציוס, גירוש 1,584 מעפילים באנייה "אטלאנטיק", וטביעתה של "סטרומה" על 769 מעפיליה. בסוף 1943, התארגנה קבוצה בה היו חברים יחדיו אנשים מההגנה ומהאצ"ל, במטרה להקים גוף לוחם מאוחד, ללא שיוך מפלגתי, בשם "עם לוחם"^[38]. תוכניתו הראשונה של הגוף היה חטיפת הנציב העליון וגירושו לקפריסין. אולם "ההגנה" חשפה את ההתארגנות מתוכה, והתוכנית סוכלה על ידי המחתרות בעודה באיבה. עם זאת שלב זה הביא את האצ"ל לחדול משיתוף פעולה עם הבריטים. אליהו לנקין סיפר בספרו: "מיד עם הכישלון של עם לוחם החלו במפקדת האצ"ל הדיונים המעשיים על הכרזת המלחמה". כישלון הפעולה גם הביא את מרידור להחלטה לוותר על תפקידו כמפקד הארגון.

המאבק בבריטים מ-1944 עד תום מלחמת העולם

התמנות בגין למפקד והכרזת המרד

נקודת מפנה בתולדות האצ"ל הייתה הגעתו לארץ ישראל של מנחם בגין, שהיה נציב בית"ר בפולין, ואחת הדמויות הבולטות במחנה הרוויזיוניסטי. בגין הגיע לארץ ישראל כחייל בצבא אנדרס, שחנה בארץ בדרכו מברית המועצות דרך פרס לחזית באירופה. עם הגיעו, במקביל לשרותו הצבאי במפקדת צבא אנדרס, השתלב בגין במפקדת האצ"ל, והוצע לו לעמוד בראש הארגון. יוזמה זו הייתה בין היתר של המפקד המכהן, יעקב מרידור. אולם בגין סירב להתמנות לתפקיד כל עוד לא שוחרר מהצבא, והארגון המשיך לדשדש בתקופת ביניים. שחרור בגין מצבא אנדרס הגיע בסוף שנת 1943. הוא קיבל את הפיקוד על הארגון, וגיבש מפקדה חדשה בה כיהנו מרידור כסגנו, וכן אריה בן-אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי.

עוד בפולין היה בגין מראשי המחנה האקטיביסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגד לקו הפרו-בריטי. העברת הפיקוד על האצ"ל לידיו נעלה סופית את התקופה הפרו-בריטית של האצ"ל, והביאה לתחילת "המרד" נגד השלטון הבריטי בארץ. ב-1 בפברואר 1944 פרסם האצ"ל את כרוז "הכרזת המרד"^[39]. המסמך פותח בפרטים לפיהם עמדו כל התנועות הציוניות לימין בעלות הברית ולמעלה מ-25,000 יהודים התגייסו לשורות צבא בריטניה. תקווה להקים צבא עברי התבדתה. באותו הזמן עמדו ערביי המזרח התיכון לצדה של גרמניה. יהדות אירופה אותה עת הייתה כלואה והחלה מחוסלת אולם בריטניה לא אפשרה פעולות הצלה. סעיפי העובדות במסמך מסתיימים במילים:

"הספר הלבן נשאר בתקפו. הוא מתגשם, למרות בגידת הערבים ונאמנות היהודים; למרות הגיוס ההמוני לצבא הבריטי; למרות שביתת הנשק והשקט בארץ ישראל; למרות הטבח של המוני בית ישראל באירופה...

שפת העובדות היא פשוטה ואיומה כאחת. הפסדנו במשך ארבע שנות המלחמה מיליונים של טובי עמנו; מיליונים אחרים עומדים בסכנת ההשמדה. וארץ ישראל סגורה ומסוגרת כי שולט בה שלטון בריטי, המגשים את הספר הלבן, וחותר לחיסול התקווה האחרונה של עמנו."

לאחר מכן מכריז המסמך כי מבחינת האצ"ל תמה שביתת הנשק מול הבריטים וכי מעתה נפתחת מולו מלחמה. המסמך ממשיך בדרישה למסירת השלטון על ארץ ישראל לידי "ממשלה עברית זמנית", שתקיים עשרה סעיפים, בהם פינוי המוני של יהדות אירופה, כריתת בריתות עם כל מדינה שתכיר בריבונות של המדינה העברית (ובכלל זה בריטניה), הבטחת צדק סוציאלי לתושביה והענקת שוויון זכויות מלא לאוכלוסייה הערבית.

תחילת המאבק בבריטים

פנייה מודפסת אל הערבים המבהירה כי אין הארגון רואה בם אויבים והמזהיר אותם ממעשי אלימות

האצ"ל פתח את המערכה כששורותיו חלשות – הארגון מנה רק קרוב ל-1,000 אנשים, מתוכם כ-200 לוחמים בלבד. גם אמצעי הלחימה היו מעטים. הארגון עבר ארגון מחדש וחולק לחטיבות שונות: ח"ק – חיל קרב – עיקר הכוח הקרבי של הארגון, הים – יחידות מחץ, דלק – מודיעין הארגון, חת"מ – חיל תעמולה מהפכני, אחראי על הפצת ההסברה, ח"ת – חטיבת תכנון. הארגון כולו שקע במחתרתיות עמוקה יותר, ובייחוד מפקדיו החלו להחליף מקומות מגורים וזהויות. בגין, לדוגמה, אימץ בחלק מהזמן זהות של רב ("ישראל ססובר"), וכן נקרא לפרקים בשמות כגון "בן זאב", "ד"ר קניגסהופר" ואחרים.

הארגון פתח בהתקפות על סמלי השלטון הבריטי, בניסיון לפגוע בתפקוד השלטון כמו גם ביוקרתו, תוך שמירת הכלל שהציב לעצמו – הימנעות מטרור אישי וניסיון שלא לפגוע בחיי אדם. התקפה ראשונה התבצעה ב-12 בפברואר 1944 על משרדי העלייה הממשלתיים שסמלו בעיני היישוב את גזרות העלייה. ההתקפות התבצעו במוצאי שבת, כאשר המבנים ריקים, במשרדי שלוש הערים הגדולות – ירושלים, תל אביב וחיפה. ב-27 בפברואר פוצצו משרדי מס הכנסה בשלוש הערים, אותם הגדיר הארגון "המכשיר הראשי לניצול הפועל והאזרח העברי על ידי ממשלת הבגידה". גם התקפה זו בוצעה במוצאי שבת. אזהרות מוקדמות פורסמו בקרבת הבניינים.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על בניין בנק ישראל ברחוב נחלת בנימין 69 שנבנה על הריסות בניין מס ההכנסה המנדטורי שנהרס על ידי האצ"ל.

ב-23 במרץ הותקף המטה הארצי של הבולשת במגרש הרוסים וחלק ממנו פוצץ. פעולות האצ"ל בחודשים הראשונים גונו בחריפות על ידי הנהגת היישוב המאורגן והסוכנות היהודית, שראו בהן מעשי פרובוקציה מסוכנים. באותו זמן גם החל לח"י לחדש את התקפותיו על הבריטים. האצ"ל המשיך לתקוף את מטות הבולשת, תחנות משטרה ומצודות טגארט, לעיתים תוך קרבות ירי עם אנשי המשטרה. פעולה מורכבת יחסית הייתה השתלטות של חמש יחידות לוחמות על תחנת השידור הממשלתית ברמאללה ב-17 במאי. פעולה סמלית הייתה פרסום אזהרות לשוטרים בריטיים לבל יגיעו לרחבת הכותל המערבי במהלך יום הכיפורים. לדברי יהודה לפידות, איש האצ"ל, לראשונה מאז תחילת שלטונם, לא הגיעו שוטרים בריטיים אל הרחבה ולא מנעו כבעבר מהיהודים את תקיעת השופר המסורתית^[40]. במוצאי יום הכיפורים התקיף האצ"ל ארבע תחנות משטרה במרכזי יישוב ערביים. כדי להשיג נשק יזם הארגון פעולות "החרמה" – השתלטות על מוקדי נשק בריטיים והברחתם לידיו.

מנחם בגין הביא את דעתו בספרו "המרד" אודות פעולות אלה:

"ההיסטוריה וההסתכלות למדונו, כי אם נצליח לשבור את הפרסטיז'ה הבריטית בארץ ישראל, ישבר השלטון הבריטי ממילא. מאז מצאנו את נקודת התורפה של שלטון השעבוד. לא הרפינו עוד ממנה."^[41]

כמו כן העריכה באותו זמן מפקדת הארגון "ביישוב כולו שוררת ההרגשה, כי התוצאה הישירה ממלחמתנו היא מניעת מאורעות מצד הערבים".

באותה תקופה גם ניתק הארגון את קשריו עם ההסתדרות הציונית החדשה והמפלגה הרוויזיוניסטית כדי שלא לכרוך גורלות עם ארגונים גלויים וחוקיים. סיבה נוספת לנתק היו חילוקי הדעות בין הארגון שנקט עתה במדיניות אנטי בריטית מפורשת, לבין הארגונים הרוויזיוניסטים הפוליטיים, שעדיין נקטו ברובם בקו פרו-בריטי כל עוד המלחמה באירופה נמשכת.

גולי המחתרות

ערך מורחב – גולי אצ"ל ולח"י

באוקטובר 1944 החלו הבריטים בגירוש מאות אנשי אצ"ל ולח"י עצורים אל מחנות מעצר באפריקה. 251 עצורים מלטרון הוטסו ב-19 באוקטובר ב-13 מטוסים צבאיים אל מחנה עצורים באסמרה שבאריתריאה (באותם ימים חלק מאתיופיה). בהמשך הגיעו אחד עשר משלוחי מגורשים נוספים של גולי אצ"ל ולח"י. עד שהוחזרו הגולים לישראל, ביולי 1948, נעשו ניסיונות בריחה מן המחנות. הניסיונות אמנם הצליחו ביציאה מתחומי גדרות המחנה אולם רק תשעה בורחים הצליחו הלכה למעשה להשלים את בריחתם במלואה ולחזור לפעילות במחתרותיהם. מן הבולטים היה יעקב מרידור שברח תשע פעמים ממחנות המעצר עד שהצליח להגיע לאירופה באפריל 1948 (על כך כתב בספרו "ארוכה הדרך לחירות"). לאורך תקופת המעצר יזמו הגולים מעשי התמרדות נגד נוהלי המחנות ושביתות רעב.

הסזון

ערך מורחב – הסזון

עיתון "חרות" ובו הכרזת הארגון כי לא יגיב ל"סזון" כדי למנוע מלחמת אחים

בעוד פעולות האצ"ל ולח"י נגד הבריטים הלכו והחריפו, נקטה הנהגת היישוב בקו של הידוק שיתוף פעולה עם הבריטים במלחמה באירופה (שליחת הצנחנים, הקמת הבריגדה היהודית) וריסון הפעולות נגד השלטון הבריטי בארץ – הן בשל עצם התרומה למאבק נגד הנאצים, והן בתקווה שהדבר יביא להישגים מדיניים לאחר תום המלחמה. הנהגת היישוב חששה שפעולות האצ"ל ולח"י יחבלו במאמצים אלה, ויגררו את היישוב כולו למאבק שבו לא רצתה בשלב זה. היה אף חשש מתגובה של השלטון הבריטי לפעולות "הארגונים הפורשים", שתהיה מכוונת נגד היישוב כולו.

לאחר מגעים ממושכים וניסיונות שכנוע של האצ"ל ולח"י למתן את פעילותם נגד הבריטים, ואחרי ההתנקשות של אנשי לח"י בלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, בנובמבר 1944, החלה הפעולה נגד שני הארגונים, אם כי עיקר הפעולה כוון נגד האצ"ל, בשל הבנות מאחורי הקלעים שהושגו עם לח"י.

במהלך מה שכונה "הסזון" הוצאו חשודים בהשתייכות למחתרת או בתמיכה בה ממוסדות כגון בתי ספר, מקומות עבודה וקופת החולים הכללית, ובעיקר פעלו אנשי ההגנה והפלמ"ח בעיכוב, חטיפה, כליאה, חקירה ומסירת אנשי אצ"ל ולח"י, או פרטים מסגירים אודותיהם, לידי הבולשת הבריטית. בין היתר הוסגרו לבולשת חברי מפקדת האצ"ל יעקב מרידור, שלמה לב עמי ואליהו לנקין.

עוד בתחילת פעולות אלו חייבה מפקדת הארגון את אנשיה בכל הדרגים לנקוט הבלגה מלאה כלפי היהודים מבצעי הסזון. על אף שהיו מתנגדים למדיניות נוקשה זו, הטיל מנחם בגין את כל כובד השפעתו כדי למנוע "מלחמת אחים":

"יהיה מה שיהיה, אך חיילנו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים... אף במחיר הקורבנות היקרים ביותר, אף במחיר החיסול"^[42].

בעקבות הסזון פסקו פעולות האצ"ל לכמה חודשים, עד לתום המלחמה באירופה, אך הארגון לא חוסל. התאוששות בשורותיו ניכרה כאשר החל מחדש בפעולות חבלה בשיתוף עם לח"י במאי 1945 נגד צינורות נפט, קווי טלפון וטלגרף וגשרי מסילות ברזל.

תנועת המרי העברי

ערך מורחב – תנועת המרי העברי

הקמת תנועת המרי העברי

בחודשים שלאחר תום המלחמה באירופה במאי 1945 החלה התקרבות בין האצ"ל ולח"י לבין ההגנה בשאלת היחס לשלטון הבריטי.

הנהגת היישוב קיוותה שעם תום המלחמה בריטניה תגמול ליישוב על תמיכתו בה בימי המלחמה. התקוות גברו כאשר בסוף יולי עלתה מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה, לנוכח הצהרות קודמות מטעם המפלגה התומכות בציונות ובביטול הספר הלבן. אולם משעלתה לשלטון נתבדו התקוות, לאחר שמדיניות הממשלה בנושא, שהוביל שר החוץ ארנסט בווין, המשיכה במדיניות הספר הלבן, ובמיוחד המשיכה להגביל את העלייה. לנוכח האכזבה מהבריטים, התגברו הקולות בקרב ההגנה ומוסדות היישוב שקראו לפתוח במאבק נגד השלטון. בכך הצטמצמה עד מאוד אחת המחלוקות העיקריות בין הנהגת היישוב לבין האצ"ל ולח"י, ונסללה הדרך לשיתוף פעולה.

באוגוסט החל משא ומתן בין המחתרות ובאוקטובר הושגה הסכמה והוקמה "תנועת המרי העברי", גוף שאיגד את שלוש המחתרות במאבק מזוין נגד הבריטים. האצ"ל ולח"י התחייבו לתאם את כל פעולותיהם עם ההגנה (למעט פעולות שנועדו להשגת נשק), ואף קיבלו משימות לביצוע מהנהגת תנועת המרי העברי. במשך עשרה חודשים פעלו האצ"ל ולח"י ב-19 מבצעי תקיפה, ההגנה והפלמ"ח ביצעו עשרה, רובם פעולות גדולות (הגדולה והידועה בהן היא ליל הגשרים). בנוסף העלתה ההגנה באופן בלתי חוקי למעלה מ-13,000 מעפילים.

בגיליון נ"א של עיתון חרות משנת 1945, מובאות תחושות אנשי הארגון:

"נפל דבר... כל הכוחות המהווים את זרועה המזוינת של האומה יצאו להתקפה כדי להגן על עמם המושמד ועל ארצם המשועבדת... ועתה יורשה לנו לומר... מה עבר עלינו, אחים-חיילים, במשך השנים הללו, עת עמדנו בודדים במערכה, כשדגל החופש בידינו ואש האמונה בליבנו?... הזוכרים אתם את חודשי הציד? הזוכרים אתם את הדרך 'הבלתי מובנת' בה בחרנו..? גם בימים הטרופים ההם לא פסה האמונה כי יום יבוא ונילחם שכם אל שכם עם אחינו התועים. יום זה בא... עלינו להודות בהכנעה... על האמונה... שאיפשרה לנו למנוע מלחמת אחים, כדי שתהיה מלחמת השחרור".

פעולות התנועה

עלי בריקדות / מיכאל אשבל

היום שרה הקטנה
ניפגש בצאתי למלחמה
את המדינה לכונן
על שתי גדות הירדן.

גזזי צמתך
וחגרי את חגורתך,
חבקיני, קחי מקלע
ואתי לשורה.

עלי בריקדות נפגש, נפגש
עלי בריקדות חרות נשא בדם ואש.
רובה אל רובה, קנה יצדיע,
כדור אל כדור יריע,
עלי בריקדות, עלי בריקדות נפגש.

ואם בתליה
אמסור את חיי לאומה,
אל נא תבכי
כך נגזר גורלי

מחי דמעתך,
לחצי המקלע אל לבך
ובחרי לך שני
מאנשי גונדתי

^[43]

הפעולה המשותפת הראשונה של תנועת המרי הייתה "ליל הרכבות" ב-1 בנובמבר 1945^[44]. האצ"ל ולח"י ביצעו ביחד התקפה על תחנת הרכבת לוד ואילו כוחות ההגנה והפלמ"ח פגעו ברשת המסילות במאות מקומות לאורכה.

המתח מול השלטונות גבר עם ריבוי הפעולות נגד מתקניהם. האצ"ל ולח"י יצאו לפעולות משותפות: התקפת מחנות צבא בבית נבאלא, ראש העין ומחנה חיל האוויר בצפון תל אביב, שם ביצע האצ"ל לראשונה פשיטה מכיוון הים. בסוף דצמבר התקיף עם לח"י והחריב את מרכז הבולשת הבריטית ביפו ובמגרש הרוסים. בנוסף ביצע הארגון שש "פעולות החרמה" בהן השיג עשרות מקלעים ותתי מקלעים, מרגמות ותחמושת. בשוד רכבת הכסף, שנערך ב-12 בינואר 1946, העביר האצ"ל לידיו 35 אלף לא"י, סכום עצום אשר שימש למימון פעולות המחתרת. ב-25 בפברואר 1946 נערכה התקפת שדות התעופה הבריטיים: לוחמי האצ"ל חדרו לשדה התעופה לוד ופוצצו 11 מטוסים צבאיים, בשדה התעופה בקסטינה (כיום בסיס חצור) השמידו לוחמי אצ"ל 12 מטוסים, ובשדה התעופה ליד כפר סירקין (כיום מחנה סירקין) השמידו לוחמי הלח"י שישה מטוסים. עשרה ימים אחר כך נכנסו שלושים אנשי אצ"ל מחופשים ל"כלניות" (חיילי הדיוויזיה השישית המוטסת) אל מחנה צריפין, ומילאו משאית בתחמושת ובנשק. בדרכם החוצה נפתחה עליהם אש, ושני לוחמים, מיכאל אשבל ויוסף שמחון, נפצעו קשה ובמהלך פינויים לבית החולים גלעד בתל אביב נשבו^[45]. לאחר שנידונו לתלייה חטף האצ"ל חמישה קציני צבא בריטיים כבני ערובה. עונשם של הנידונים הומר בחנינה והאצ"ל שחרר את הקצינים. מיכאל אשבל כתב בתא הנידונים למוות את השיר "עלי בריקדות", שהיה לאחד משירי המארש האהובים ביותר על אנשי הארגון. אשבל ושמחון הפכו את משפטם לבימה פוליטית בה השתמשו לנאומים שקיבלו חשיפה תקשורתית מחוץ לארץ ישראל.

ב-23 באפריל בוצעה ההתקפה על משטרת רמת גן על ידי 40 לוחמי הארגון, חלקם מחופשים לאסירים ערביים המובלים על ידי שוטרים לכאורה. לאחר שנכנסו פנימה באין מפריע, שלפו החוליות את נשקן, השתלטו על התחנה, והחלו להעמיס נשק מתוכה על משאית. באמצע הפעולה הגיעה תגבורת בריטית למקום, ותוך קרב יריות המשיכו אנשי הארגון להעמיס את כלי הנשק והחלו לסגת. בנסיגה נהרג מפקד הפורצים, יעקב זלוטניק וגופתו נתלתה על גדר התיל. לוחם נוסף, יצחק בילו, נהרג בעת פעולת ההסחה – מטען נפץ נפל מידו, והוא השליך את עצמו עליו כדי שלא יפגע בחבריו שנשאו חומרי תבערה. בפעולה נפצע ונתפס דב גרונר. הוא הועמד למשפט ואחרי שנידון למוות בתלייה, סירב לחתום על בקשת חנינה והיה לעולה גרדום.

בעקבות פעולות תנועת המרי החריפה מדיניות הבריטים נגד היישוב. הוחרפו עד מאוד תקנות החרום, ורבבות אנשי ביטחון הוצבו בארץ. נערכו מעצרים רבים, נערכו חיפושים ביישובים יהודיים, וכן הופרעו בכוח מבצעי התיישבות (דוגמת העלייה לביריה). השיא הגיע באירועי השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, שבהם נאסרו אלפי אנשים, בהם רבים ממנהיגי היישוב^[46].

פיצוץ מלון המלך דוד

ערך מורחב – פיצוץ מלון המלך דוד

בתגובה לשבת השחורה החליט הפיקוד העליון של ההגנה, בראשותו של משה סנה, לממש במסגרת תנועת המרי תוכנית פעולה חריפה נגד הבריטים, אותה סירב לאשר בעבר. תפקיד האצ"ל בתוכנית היה פיצוץ האגף הדרומי של מלון המלך דוד, בו שכנו המזכירות הראשית של הממשלה והמפקדה הצבאית. בזמן ההכנות לפעולה התערב חיים ויצמן ודרש להפסיק את פעולות תנועת המרי. סנה ביקש מבגין לדחות את ביצוע הפעולה, מבלי שהסביר את סיבת הדחייה, אולם לבסוף הוציא האצ"ל לפועל את הפעולה ב-22 ביולי 1946. כדי חלב ובהם מטעני חבלה המחוברים למנגנון השהיה הוצבו בתוך מסעדה ששכנה בקומה הראשונה סמוך לעמודי התמך של הבניין. בשעה 12:37 הופעלו המטענים, והאגף הדרומי של הבניין התמוטט על יושביו.

בניגוד לפעולות רבות אחרות של האצ"ל נגד מוסדות ממשלתיים, הפיצוץ במלון המלך דוד אירע באמצע היום, כאשר המקום היה מלא בעובדים. אזהרה ששוגרה מבעוד מועד לא נענתה. בפיצוץ נהרגו כ-90 איש, מתוכם כ-15 יהודים.

הפעולה ותוצאותיה עוררה זעזוע ביישוב. הסוכנות ומחנה ההגנה התנערו מהפעולה בה נהרגו אזרחים רבים והוקיעו אותה בחריפות. באותה עת הציבור לא היה מודע לכל השתלשלות הפרשה, שחלקים ממנה שנויים במחלוקת גם היום. הבריטים, למשל, הכחישו בתחילה שהתקבלה הודעת אזהרה, והקשר של תנועת המרי וההגנה לפעולה גם הוא לא היה ידוע ברבים. רק לאחר שנה פרסם האצ"ל את גרסתו על מעורבות מפקדת תנועת המרי ואחריותה לפעולה^[47].

הפעולה, תוצאותיה הטראגיות והתגובות שלאחריה גרמו לערעור מחודש של היחסים בין ההגנה והנהגת היישוב לבין האצ"ל, ולפירוק תנועת המרי.

מאבק עצמאי בבריטים עד יציאתם

פיצוץ מלון המלך דוד ומאסר של אנשי הסוכנות היהודית ואישי היישוב ב"שבת השחורה" הביאו את ההגנה לפרוש מן המאבק המזוין בבריטים. ראשי הסוכנות והיישוב שוחררו ממחנה המעצר בלטרון. המאבק בבריטים נוהל מאז ועד סוף המנדט על ידי שתי המחתרות הקטנות יותר.

חידוש המתקפות על בריטים

בתחילת ספטמבר 1946 חידש הארגון את התקפותיו על מתקנים בריטיים, כשהיעדים העיקריים היו מסילות רכבת, קווי תקשורת וגשרים, וגם תחנות רכבת. פעולה בולטת הייתה ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים. בעיני האצ"ל אלה היו מטרות לגיטימיות משום שהן שימשו את הבריטים להעברת כוחותיהם. ההתקפות גרמו לבריטים להפסיק את תנועת הרכבות בלילה לתקופות מסוימות. לאורך התקופה נהג הארגון לפרסם כרוזים בשלוש השפות המזהירות את ציבור הנוסעים לבל ישתמש ברכבות העומדות בפני סכנת התקפה.

בדצמבר 1946 נגזר עונש בן 18 שנות מאסר ו-18 מלקות לצעיר מן האצ"ל. האצ"ל מימש איום שפרסם, ולאחר שהולקה העצור, חטפו אנשי הארגון קצינים בריטיים בערים שונות ברחבי הארץ והלקו אותם. אחרי הפעולה, שכונתה "ליל ההלקאות", לא הולקו עוד יהודים על ידי הבריטים.

בריטניה התייחסה בכובד ראש אל האירועים המכוונים נגדה. משפחות בריטיות רבות הועברו מבתיהם אל תחומי מחנות צבאיים, ומאוחר יותר חזרו לארצן. בהמשך נשלחו מארץ ישראל כל האזרחים הבריטיים, בעיקר ילדים ונשים. בשלוש הערים הגדולות יצרו הבריטים "אזורי ביטחון" מגודרים ושמורים היטב. היהודים כינו אזורים בצורים אלה "בווינגרד", על שם ארנסט בווין, שר המושבות הבריטי. בירושלים הוקמו ארבעה אזורים כאלה, המרכזי שבהם באזור מגרש הרוסים.

האצ"ל הגביר את פעולותיו, ומ-19 בפברואר ועד 3 במרץ התקיף 18 יעדים בריטיים, מחנות צבא, מתחמים, צירים וכלי רכב. בין היתר הותקפו ביום אחד חמישה מחנות צבא בירי ומרגמות. התקפה בולטת הייתה פיצוץ מועדון הקצינים בירושלים (בית גולדשמידט), אשר שכן באחד מאזורי "בווינגרד" השמורים שבירושלים^[48]. כתוצאה מהריסת הבניין נהרגו 17 איש, בהם קצינים בכירים בבולשת. בפעולה זו נמנע לראשונה האצ"ל לפרסם אזהרה מוקדמת לפני הפיצוץ.

כתגובה הטילו הבריטים עוצר ומשטר צבאי בחלקים מהארץ על ידי כ-20,000 חיילים. הפעולה וההרוגים גרמו לזעזוע בבריטניה. ב-3 במרץ שאל מנהיג האופוזיציה בבית הנבחרים הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל: "מאחר שבארץ ישראל חונה צבא גדול פי ארבעה מזה שבהודו והחזקת מאה אלף חיילים עולה 40 מיליון ליש"ט בשנה, מה טעם יש להמשיך בשפיכות הדמים?" גם חלק מהעיתונות הבריטית תמכה ביציאה מן הארץ. האו"ם נתבקש לזרז את הקמת הוועדה המיוחדת לקראת הדיון על ארץ ישראל. במהלך "המצב הצבאי" שהוטל ביצעו האצ"ל ולח"י 68 פעולות, רבות מהן על מחנות צבא. בין היתר תקף אצ"ל את בניין הצבא ומשרדי המפקדה במחנה שנלר ב"בווינגרד" בירושלים תוך פריצת הביצורים החיצוניים. ההתקפה אשר הצליחה לגבור על אמצעי הביטחון הרבים יצרה הד תקשורתי. המצב הצבאי בוטל ארבעה ימים אחר כך.

החזית השנייה

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בראשית שנת 1946, החליטה מפקדת האצ"ל לחדש את פעילותה באירופה ולפתוח "חזית שנייה" נגד השלטון הבריטי. התפקיד הוטל על אלי תבין והבסיס הראשון הוקם באיטליה, שם היו קרוב לאלף בית"רים מאורגנים שהגיעו יחד עם הפליטות היהודית ממזרח אירופה, גרמניה ואוסטריה. לאחר התארגנות הוחלט להתחיל בפעילות מבצעית. המטרה הראשונה שנבחרה: השגרירות הבריטית ברומא, כתגובה על נעילת ארץ ישראל בפני שארית הפליטה מהשואה. האצ"ל הקים מחדש תאים ברחבי העולם, ועד 1948 פעלו ב-23 מדינות, ובהן סין, דרום אפריקה וצפונה, תאים אשר פעלו לעיתים נגד נציגויות בריטניה או ערכו נגדה פעולות תעמולה.

ב-31 באוקטובר 1946 פוצצו אנשי האצ"ל את השגרירות הבריטית ברומא, בתגובה לנעילת שערי ארץ ישראל בפני שארית הפליטה^[49]. שלושה לוחמים הציבו במהלך הלילה חומרי נפץ ליד הדלת המרכזית של בניין השגרירות וחלקו המרכזי של הבניין נהרס. שני איטלקים שנקלעו לאזור נפצעו קל^[50].

עולי הגרדום ופריצת כלא עכו

ערך מורחב – עולי הגרדום

בתגובה להגברת פעילות האצ"ל, החלו הבריטים להשתמש בעונש המוות, בו השתמשו נגד יהודים רק פעמיים לפני כן, בסוף שנות ה-30. גזר הדין הראשון, נגד דב גרונר ניתן ב-1 בינואר 1947. מועד הוצאתו להורג נקבע ל-28 בינואר, אולם הוא נדחה לאחר שאנשי האצ"ל חטפו שופט וקצין בולשת בריטיים, ששוחררו לאחר פרסום דחיית ביצוע התלייה. בחודשים פברואר–אפריל נגזרו עוד כמה גזרי דין מוות.

ב-16 באפריל הועלו לגרדום בכלא עכו דב גרונר ושלושת אנשי אצ"ל שנתפסו נושאים נשק במהלך "ליל ההלקאות": יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי.

ב-21 באפריל פוצצו עצמם מאיר פיינשטיין ואיש לח"י משה ברזני ברימון, שעות אחדות לפני שעמדו לעלות לגרדום בבית הסוהר המרכזי בירושלים.

ב-4 במאי נערך אחד המבצעים הגדולים של הארגון – הפריצה לכלא עכו. יחידה בת 23 אנשים, בעזרת אסירי אצ"ל ולח"י הכלואים במבצר, פרצו אותו והביאו לבריחת 41 אסירי מחתרת (חלקם נתפסו מחוץ לכלא והיו שנהרגו בבריחה). לצדם נמלטו גם אסירים פליליים ערביים רבים. המבצע זכה לתהודה עולמית. שלושה מהמתקיפים שנתפסו – מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס – נשפטו למוות ונתלו.

פרשת הסרג'נטים

ערך מורחב – פרשת הסרג'נטים

פרשת הסרג'נטים הייתה שיאה של מערכת חטיפות בריטים על ידי האצ"ל. לאחר שאושר גזר דינם של שלושת אסירי המחתרת שנתפסו בפריצה לכלא עכו החליט האצ"ל לנסות להצילם על ידי חטיפת שני סמלים בריטיים ברחובות נתניה. הכוחות הבריטיים ערכו חיפושים נרחבים תוך הטלת עוצר על האזור, אולם לא מצאו את הסמלים החטופים. ב-29 ביולי הועלו לגרדום מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס. כשלוש-עשרה שעות אחר כך הוצאו להורג בתלייה שני הסמלים במקום שבו הוסתרו, ולמחרת נתלו גופותיהם על עצי אקליפטוס בחורשה סמוך לנתניה. עם מציאת הגופות רוסקה אחת מהן כתוצאה מפיצוץ מוקש שהונח לידן.

הפעולה גרמה זעזוע וזעם בבריטניה. גם רבים בקרב אנשי היישוב היהודי הזדעזעו מהמעשה, והפעולה גונתה בחריפות על ידי ראשי היישוב. סיבה נוספת לכעס על האצ"ל היה עיתוי הפעולה. באותו זמן התחוללה פרשת אוניית המעפילים "אקסודוס", ובהנהגת היישוב חשו שתליית הסרג'נטים מסיטה את תשומת הלב התקשורתית, ופוגעת בהצלחה התעמולתית של היישוב שהושגה בעת פרשת אקסודוס^[51].

מאז פעולה זו ועד תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, לא ביצעו הבריטים הוצאות נוספות להורג.

קץ השלטון הבריטי

במהלך שנת 1947 העבירה בריטניה את שאלת ארץ ישראל לדיון באו"ם, שבעקבותיו הוחלט על סיום המנדט הבריטי. הממשלה הבריטית הכריזה כי תבקש דיון באו"ם בחודש פברואר, ודיון זה הוביל בחודש מאי להקמת ועדת אונסקופ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל). הוועדה הגישה את מסקנותיה בתחילת ספטמבר, והמליצה על סיום המנדט הבריטי על הארץ. דעת הרוב בוועדה היוותה את הבסיס לתוכנית החלוקה. בכ"ט בנובמבר קיבלה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה, וקבעה שהמנדט הבריטי יסתיים לא יאוחר מ-1 באוגוסט 1948. הממשלה הבריטית החליטה שלא לשתף פעולה עם האו"ם ביישום התוכנית, אלא לסיים את המנדט ולהסיג את כוחותיה עד 15 במאי.

התפתחויות אלה הביאו למעשה להפסקה כמעט מוחלטת של פעילות האצ"ל נגד השלטון הבריטי. הפעולה הגדולה האחרונה הייתה פיצוץ בניין המשטרה הבריטית בחיפה ב-29 בספטמבר. לאחר מכן בוצעו נגד הכוחות הבריטיים בעיקר פעולות שנועדו לשם השגת נשק ותחמושת. עם זאת, בסוף פברואר 1948 תקפו אנשי אצ"ל את בניין בית הדין הצבאי בירושלים^[52].

אנשי האצ"ל והלח"י רואים ביציאת הבריטים מהארץ הישג של המאבק המזוין שהם ניהלו – מאות פעולות שגבו את חייהם של למעלה מ-300 אנשי ביטחון בריטים, ובראשן פעולות כמו פיצוץ מלון המלך דוד, ליל ההלקאות, הפריצה לכלא עכו ותליית הסרג'נטים שזיעזעו את דעת הקהל בבריטניה, והביכו את ממשלתה.

מלחמת העצמאות

תחילת המלחמה

ב-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר), החליטה העצרת הכללית של האו"ם על קבלת תוכנית החלוקה וסיום המנדט הבריטי. בניגוד למוסדות היישוב, דחה האצ"ל את תוכנית החלוקה, והכריז כי "ביתורה של מולדתנו הוא בלתי חוקי"^[53]. למחרת החלטת החלוקה פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות על היישוב היהודי והחל השלב הראשון במלחמת העצמאות. התקפות ראשונות היו על אוכלוסיות יהודיות בירושלים, שכונות בקרבת יפו, בת ים, חולון ושכונת התקווה, ועל נוסעים יהודים בדרכים.

עם ההחלטה על סיום המנדט הסתיים למעשה המאבק בבריטים בו התמקד האצ"ל כמעט בלבדית מאז ההכרזה על "המרד", והארגון היה צריך להתאים עצמו לאתגרים החדשים. בפגישה שנערכה בנובמבר עם מפקדים בארגון אמר בגין ש"על האצ"ל להיהפך תוך זמן קצר מגוף מחתרתי מצומצם לצבא סדיר, שיטול על עצמו את המשימה להביא את המלחמה אל מעבר לתחומי החלוקה"^[54].

עם פרוץ המלחמה מנה הארגון כ-3,000 אנשים, מהם כשליש לוחמים, לעומת עשרות אלפים חברים בהגנה ומאות חברים בלח"י. בידי הארגון היו 2 מרגמות, 30 מקלעים, וכ-500 כלי נשק אישיים (רובים, תתי מקלעים ואקדחים)^[55]. עם עליית האצ"ל מהמחתרת ומעבר לפעילות כמעט גלויה (למשל הקמת מחנות ברמת גן ובפתח תקווה) הוא הרחיב את שורותיו וצירף מתנדבים חדשים, במקביל לגיוס הכללי של מוסדות היישוב להגנה, אולם הוא התקשה באימון החברים החדשים, שחלקם הצטרף על מנת להימנע מהגיוס ל"הגנה". הארגון גם פתח במבצע גיוס כספים בשם "קרן הברזל", במקביל לגיוס הכספים של המוסדות הרשמיים במסגרת "כופר היישוב".

סדר הכוחות של הארגון, שהספיק לפעולות גרילה נגד השלטון הבריטי, לא אפשר לו לעמוד ביעד של קיום ארגון צבאי סדיר שיכבוש אזורים שמעבר לקווי החלוקה ויגן על היישוב היהודי בירושלים.

החל מדצמבר החל האצ"ל לבצע התקפות נגד האוכלוסייה הערבית במטרה להעביר את המערכה מהאזורים היהודיים אל האזורים ואל העורף הערביים. בכך חזר לדפוס הפעולה מימי המרד הערבי בשנות השלושים, אולם הפעם גם ההגנה נטשה את מדיניות ההבלגה, ונהגה בצורה דומה, בייחוד אחרי נפילת מחלקת הל"ה.

האצ"ל תקף את הכפרים הערביים א-טירה באזור הכרמל, יהודייה סמוך לפתח תקווה ושועפאט ליד ירושלים. בירושלים הטילו אנשי הארגון פצצה בינות ערבים שהמתינו לאוטובוס ברחבת שער יפו. בפיצוץ נהרגו אנשים רבים. כמו כן תקף האצ"ל בחיפה, בוואדי רושמייה ובשכונת אבו כביר ליד יפו. ב-29 בדצמבר יחידות אצ"ל הגיעו ליפו באמצעות סירות ונכנסו לקרב יריות ורימונים עם ערבים. פעולות אלו גרמו בקרב הערבים להרוגים ופגיעות ברכוש. למחרת, במפרץ חיפה, תקפו אנשי הארגון, מתוך מכונית חולפת, פועלי-יום שהמתינו בכניסה לבתי הזיקוק לנפט, הרגו 7 ערבים ופצעו עשרות. בתגובה תקפו פועלים ערבים עובדים יהודים בשטח בתי הזיקוק, והרגו 39 מהם (על כך יצאה "ההגנה" לפעולת תגמול בבלד א-שייח'). בתגובה להתקפת האצ"ל החליטה "ההגנה" לחטוף את אנשי האצ"ל שהיו מעורבים בהתקפה, חטיפות שבעקבותיהם נחטף ומת איש האצ"ל ידידיה סגל, אירוע שכמעט הוליד מלחמת אחים בין ההגנה לאצ"ל. ב-1 בינואר 1948 תקף האצ"ל שוב ביפו, כשאנשיו חדרו אליה מחופשים לבריטים. בסוף ינואר תקף הארגון את בית נבאלא, בסיס פעולה ללוחמים ערביים רבים.

בפברואר התקיף האצ"ל בין היתר תחבורה ליד יהודייה, יאזור ורמלה. לוחמי הארגון השתתפו בקרבות מול חמושים ערביים ברמלה ובקלקיליה. בחודש מרץ תקף הארגון בקאקון, ליד טולכרם, כפר ובו ריכוז חמושים ערבים.

ההסכמות עם ההגנה ומוסדות היישוב

זמן קצר לאחר קבלת תוכנית החלוקה החל משא ומתן בין האצ"ל להנהלת הסוכנות היהודית על שיתוף פעולה בין הארגון להגנה, נוכח אתגרי המלחמה.

מפלגות הפועלים ומפקדת ההגנה התנגדו לניסיון להגיע להסכם. בן-גוריון הכריז כי "אם הפורשים יפרקו את ארגוניהם וימסרו את נשקם, יוכל כל אחד מהם להתנדב להגנת היישוב ככל יהודי אחר, ואם יימצא מתאים יצורף לשורותיה"^[56]. החוגים האזרחיים ביישוב פעלו למען הסכם, וראשיהם, ובהם יצחק גרינבוים ויהודה לייב פישמן מימון עמדו בראש נציגות הסוכנות במשא ומתן, שהתארך בשל התנגדות הרבה לו.

עוד בטרם הגיעו הצדדים להסכמה כוללת, התגבשו סיכומים מקומיים רשמיים למחצה לשיתוף פעולה בחזיתות השונות, בהן האצ"ל פעל במקביל ל"הגנה" והיה צורך למנוע כפילויות והפרעות הדדיות. סיכומים כאלה הושגו בירושלים, בתל אביב, בפתח תקווה ובנתניה. בחיפה השתתף כוח של האצ"ל בכיבוש העיר ב-21 באפריל.

במקביל התחוללו גם עימותים בין אנשי האצ"ל וההגנה. בחיפה התחוללה בחודש ינואר פרשה של חטיפות הדדיות של אנשי הארגונים. אחד מחטופי האצ"ל, ידידיה סגל, נמצא מת ליד הכפר הערבי טירה. ההגנה טענה כי הוא נמלט ונהרג על ידי אנשי הכפר, ואילו האצ"ל טען שהוא מת במהלך חקירתו על ידי אנשי ההגנה. ב-22 בפברואר סיכלו אנשי ההגנה ניסיון של האצ"ל לשדוד סניף בנק בתל אביב, וארבעה ימים אחר כך התחולל עימות בין הארגונים בכיכר מוגרבי בתל אביב בעת שהאצ"ל ארגן שם עצרת, במסגרתו נזרקו רימוני הלם על ידי אנשי ההגנה, ואילו אנשי האצ"ל טענו את רוביהם בהפגנתיות^[57].

נציגי הצדדים הגיעו להסכם ב-7 במרץ והעבירו אותו לאישור המוסדות. ההסכם אושר בישיבת הוועד הפועל הציוני ב-12 באפריל בקולות הציונים הכלליים, המזרחי והרוויזיונסטים, כנגד קולות מפלגות הפועלים. לאחר עוד כמה עיכובים נכנס ההסכם לתוקף ב-27 באפריל.

בהסכם נקבע כי כוחות האצ"ל יישארו עצמאיים אך יקבלו את מרותם של מפקדי החזיתות השונים מטעם ההגנה, פעולות האצ"ל יהיו טעונות אישור של מפקדת ההגנה, והאצ"ל אף יקבל משימות שיוטלו עליו על ידי מפקדת ההגנה^[56].

דיר יאסין

ערך מורחב – פרשת דיר יאסין

אחת הפעולות הבולטות ביותר של האצ"ל במלחמת העצמאות הייתה כיבוש הכפר דיר יאסין ששכן ממערב ירושלים. ההתקפה על הכפר נערכה במקביל למבצע נחשון של ההגנה לפתיחת הדרך לירושלים, וסוף הקרבות של ההגנה לכיבוש הקסטל (קרב הקסטל). אנשי האצ"ל רצו גם הם להשתתף בשלב חדש זה של הלחימה, בו עברו הכוחות היהודים מהתגוננות והתקפות "פגע וברח" להתקפות מסודרות שכללו כיבוש שטחים והחזקתם. אנשי האצ"ל בחרו כיעד לכיבוש את הכפר דיר יאסין, ופעלו בידיעתו ובאישורו המסויג של מפקד ההגנה בירושלים דוד שאלתיאל.

בבוקר 9 באפריל יצאו 72 אנשי אצ"ל ו-40 אנשי לח"י לפעולה. הקרב היה קשה בשל חוסר ניסיונם של הלוחמים בלחימה בשטח בנוי, וחמישה מאנשי הכוח הכובש נהרגו. במהלכו נאלצו אנשי האצ"ל ולח"י לבקש עזרה ממפקדת ההגנה, ששלחה כוח פלמ"ח שסייע באש ממרגמה, נשק שלא היה בידי האצ"ל או לח"י, ועזר בפינוי הפצועים.

הקרב התנהל בעוד רוב האוכלוסייה האזרחית נמצאת בכפר, ורבים מתושביו נהרגו במהלכו. מספר ההרוגים הערבים שהאצ"ל ולח"י פרסמו היה 240^[58], ומספר זה התקבע במידה רבה בתודעה. אולם ההערכות כיום מדברות על כ־100 עד 120 הרוגים.

מחשש להתקפה אווירית, שתכננו הכוחות הבריטיים, פינו כוחות האצ"ל ולח"י את הכפר כשלושה ימים אחרי כיבושו, והעבירו אותו לידי כוחות ההגנה. רק עם כניסתם נקברו ההרוגים הערבים.

תוך זמן קצר עמדו אירועי כיבוש הכפר במוקד של מלחמת תעמולה מרובת צדדים, שכולם הגזימו בתיאור האירועים לצרכים פוליטיים. האצ"ל ולח"י התפארו במתכוון במספר קורבנות הערביים שהיה גדול מהאמת, הן על מנת לגרום לדמורליזציה בקרב הציבור הערבי, והן על מנת להעלות את יוקרתם ככוח לוחם בקרב הציבור היהודי. ההנהגה הערבית אימצה את המספרים המנופחים, והפיצה תאורים על מעשי זוועה על מנת לעורר רגש נקם כנגד הציבור היהודי. אנשי "ההגנה" והשמאל השתמשו גם הם במספרים ובתיאורים המוגזמים על מנת לנגח את "הפורשים" ולהבאיש את ריחם בקרב הציבור היהודי בארץ.

לאירועים בכפר, שחלקם נתונים בוויכוח היסטורי עד היום, ולמלחמת התעמולה סביבם, היו השפעות מרחיקות לכת וארוכות טווח. אירועי הכפר, והתעמולה הערבית סביבם שסיפרה על מעשי זוועה שחלק מהם היו בדויים, הטילו פחד על הציבור הערבי וגרמו להאצת הבריחה שלו. כך הפכה פרשת דיר יאסין לנקודת מפנה במלחמה ולאחת מאבני היסוד של הנכבה.

הלחימה ביפו וכיבוש מנשייה

ערך מורחב – התקפת האצ"ל על יפו

אחרי שההגנה כבשה את טבריה וחיפה באמצע אפריל, רצה האצ"ל לרשום לזכותו גם כיבוש עיר ערבית. יפו, שממנה נורו יריות על תל אביב הסמוכה, נבחרה כיעד, ולשם כיבושה גויסו כמעט כל משאבי הארגון באזור שפלת החוף. על פי גבולות החלוקה יפו הייתה אמורה להיות מובלעת של המדינה הערבית בתוך אזור יהודי, דבר שהעלה את האטרקטיביות שלה בעיני האצ"ל שסירב להכיר בחלוקה. בגלל מיקום העיר בתחומי השטח שהיה אמור להיות המדינה הערבית, בניגוד לטבריה וחיפה, הבריטים המשיכו לשלוט בה, ולא איפשרו לכוחות היהודים להשתלט עליה. בהחלטה על היציאה לכיבוש יפו האצ"ל פעל עצמאית, בניגוד לתוכניות ההגנה לכתר את העיר עד צאת הבריטים, ולא לכבוש אותה, ובנפרד מלח"י שרצה להצטרף למבצע, אך סורב.

ב-25 באפריל יצאו יחידות האצ"ל שכללו כ-600 לוחמים, ממחנה הארגון ברמת גן להתקפה על יפו הערבית. הקרבות מול הקבוצות הערביות החמושות היו קשים ובהמשך הארגון נתקל בהתנגדות עזה גם מצד הבריטים, שהפעילו נגדו משוריינים ואף כוח אווירי. הייתה זו הפעם הראשונה בה הארגון נלחם ישירות מול כוחות צבא בריטיים. תחת פיקודו של עמיחי פאגלין "גידי", קצין המבצעים של הארגון, האצ"ל כבש לאחר קרב קשה את שכונת מנשייה שאיימה על תל אביב, התקדם עד לאזור הים ולכיוון הנמל, ובו בזמן הפגיז במרגמות את השכונות מדרום. פעולות אלה גרמו למנוסת תושבים ערביים מן העיר, ובמהלכן נהרגו כ-30 אנשי מחתרת, רובם מאש הבריטים. הבריטים תבעו את פינוי מנשייה הכבושה, אולם בעקבות הסכם עם ההגנה, בו הובטח כי לא תהיה נסיגה מיפו בלחץ הבריטים, העביר הארגון להגנה את החסות על מנשייה אותה כבש, ובכך הסתיימה המתקפה העצמאית של האצ"ל על יפו. אף על פי שבמתקפה זו האצ"ל נכשל בכיבוש העיר כולה, והסתפק בכיבוש שכונת מנשייה, פעולתו האיצה משמעותית את בריחת התושבים הערבים מיפו, ותרמה רבות לנפילת העיר. ב-26 באפריל נכנס לתוקפו ההסכם הכלל ארצי בין ההגנה לאצ"ל, וכוחות האצ"ל השתלבו במבצע חמץ של ההגנה, שבמהלכו, בהתאם לתוכניתה המקורית של ההגנה, נכבשו הכפרים מסביב ליפו והעיר כותרה ונכנעה סופית ב-13 במאי, לאחר כניסת כוחות ההגנה והשתלטותם על שאר העיר מדרום.

הפעולה ביפו נחשבה בעיני האצ"ל כאחד מההישגים הבולטים של הארגון. מאחר שכבש את מנשייה עד הים וגרם למנוסת האוכלוסייה משאר חלקי העיר, זקף הארגון לזכותו את כיבושה של יפו. מוזיאון האצ"ל בתש"ח ("בית גידי" הממוקם כיום בפארק צ'ארלס קלור), נבנה באחד הבתים המעטים שנותרו משכונת מנשייה.

השתלבות האצ"ל בצה"ל

מ-27 באפריל, מועד כניסתו לתוקף של ההסכם עם ההגנה, ועד הקמת צה"ל המשיך האצ"ל את קיומו העצמאי, אולם פעל בשיתוף פעולה עם "ההגנה" והשתלב בפעולותיה.

בתחילת חודש מאי כבש האצ"ל את הכפר יהודייה (יהוד בימינו), ומספר כפרים באזור רמות מנשה. מ-16 במאי ואילך נערכו קרבות האצ"ל ברמלה, אשר באותו שלב נכשלו תוך אבדות כבדות לארגון^[59].

בחודש מאי הוכרזה המדינה ובסופו של אותו חודש הוקם צבא ההגנה לישראל על בסיס ארגון ההגנה. ב-1 ביוני נחתם הסכם בין מנחם בגין לישראל גלילי. בגין הודיע על כך ללוחמי האצ"ל בשידור בתחנת הרדיו "קול ציון הלוחמת": ”אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא”^[60]. חברי האצ"ל החלו להשתלב בצה"ל ביחידות נפרדות. הם קיבלו מספר אישי שהתחיל בספרות "93" וזיהה את נושאו כחבר האצ"ל. עד סוף יוני הושלם התהליך תחת ניהולו של מטה שהוקם לשם כך במפקדת הארגון.

אנשי הארגון השתתפו, במסגרת גדודיהם שצורפו לצה"ל, בהדיפת המצרים באזור איסדוד וכיבושה של יבנא ב-4 ביוני. בסוף אוקטובר לחמו וכבשו את הכפר תרשיחא בצפון. כמו כן, ניסו כוחות אצ"ל מצומצמים להגן על משמר הירדן הישנה, שהופגזה במשך שלושה שבועות, אולם בהיעדר תגבורת מכוחות צה"ל באזור נפלה המושבה, שהייתה מזוהה עם תנועת בית"ר, לידי הצבא הסורי.

בירושלים הנצורה, שהייתה, להלכה, מחוץ לתחום השלטון של הממשלה הזמנית, המשיכו האצ"ל ולח"י לפעול כגופים עצמאיים וחלקו גזרות עם ההגנה.

אלטלנה

ערך מורחב – אלטלנה

"אלטלנה" (שנקראה בשם העט של ז'בוטינסקי) הייתה ספינה שארגנו אנשי האצ"ל בצרפת, ועל סיפונה נשלחו כ-900 עולים שנועדו לגיוס ליחידות אצ"ל ונשק ותחמושת רבים שנרכשו במהלך 1948. הספינה הייתה אמורה להגיע ביום תום המנדט, אבל בשל עיכובים יצאה לדרכה מצרפת רק ב-11 ביוני, לאחר שהאצ"ל כבר הצטרף לצה"ל (למעט בירושלים), והתחייב להימנע מפעולות רכש עצמאיות. בין בגין לממשלה ניטשה מחלוקת בשאלה מה יעשה בנשק. בגין דרש שחמישית מהנשק והתחמושת יופנו לכוחות האצ"ל בירושלים, והשאר ליחידות האצ"ל שהצטרפו כבר לצה"ל. בן-גוריון הסכים רק כי חמישית מהנשק תופנה לירושלים (אם כי לאו דווקא לאנשי האצ"ל), ועמד על כך כי שאר הנשק יופקד ישירות בידי צה"ל.

הספינה הגיעה אל חופי הארץ ב-20 ביוני, בזמן ההפוגה הראשונה והופנתה אל חוף כפר ויתקין, שם קיבלו את פניה חברי אצ"ל ובראשם מנחם בגין. בכפר ויתקין ירדו ממנה מרבית העולים, והוחל בפריקת הנשק. בהיעדר הסכמה על גורל הנשק התפתח עימות חמוש בין אנשי האצ"ל לכוחות צה"ל שנשלחו לתפוס את הציוד שנפרק מהספינה. בחילופי האש נהרגו שישה מאנשי האצ"ל ושניים מחיילי צה"ל. הספינה, ועליה כמאה אנשי אצ"ל, ובראשם בגין, עזבה את המקום והגיעה אל מול חוף תל אביב, שם עגנה מול מטה הפלמ"ח ב-22 ביוני^[61]. על החוף התקבצו אנשי אצ"ל מחד, וכוחות צה"ל ובייחוד פלמ"ח מאידך ופרץ קרב ביניהם. הפרשה הסתיימה כאשר האוניה הופגזה מהחוף בפקודתו של בן-גוריון. אחד הפגזים גרם להתלקחותה, אנשי האצ"ל נאלצו לנוטשה, ולבסוף התחמושת שבבטנה החלה להתפוצץ. בקרב זה נהרגו עוד עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל אחד.

בעקבות הפרשה נעצרו למספר שבועות כ-200 מאנשי האצ"ל, ופורקו לחלוטין יחידות האצ"ל העצמאיות בצה"ל ואנשיהן פוזרו ביחידות הצבא הרגילות.

האצ"ל בירושלים ופירוק הארגון

בשל אי הבהירות בקשר למעמדה של ירושלים, שעל פי תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיות בשליטה בינלאומית, המשיך האצ"ל (כמו גם לח"י) לפעול בה עצמאית, ויחידותיו כונו בשם "הגדוד הירושלמי"^[62]. מספר לוחמיו בעיר עמד על כ־400 בפיקודו של מרדכי רענן.

אף על פי שההסכמים של האצ"ל עם ההגנה (ואחר כך עם הממשלה הזמנית) לא כללו את ירושלים, התקיים שיתוף פעולה בין הארגון לבין ההגנה. הארגון שותף בהיערכות לקראת יציאת הכוחות הבריטים מהעיר, במסגרת מבצע קלשון, שמטרתו הייתה השתלטות על האזורים המיועדים לפינוי. לאצ"ל הוקצו השטחים של בית הספר לשוטרים ושייח' ג'ראח. ב-14 במאי התפנו הבריטים. לוחמי האצ"ל הסתערו על בניין ג'נרלי באזור הביטחון והניפו עליו את דגל הלאום. כמו כן תפסו אנשיו והחזיקו את בנייני הבולשת, בית הסוהר במגרש הרוסים ובית המשפט, ובשיתוף ההגנה החזיקו גם ביעדים נוספים. בצהרי היום כבש האצ"ל את בית הספר לשוטרים אולם נסוג משייח' ג'ראח לאחר שכבש רק חלק ממנה כתוצאה מקרבות מול הכוחות הערבים תוך אבדות בנפש.

כוחות האצ"ל השתתפו גם בהגנה ובלחימה על הרובע היהודי שבעיר העתיקה במסגרת שתי כיתות שפעלו בתיאום עם מפקד ההגנה. עד לכניעה נהרגו חמישה לוחמי אצ"ל ונפלו בשבי 19 (מתוך סך של 35 לוחמים שבויים יהודים).

אחרי פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, כוחות הארגון הגנו על רמת רחל, לאחר שהקיבוץ ננטש פעמיים בשל התקפות מצד כוחות ערביים וכוח מצרי. ב-25 במאי נכנסו לקרב על הקיבוץ שתי מחלקות אצ"ל, ולאחר קרבות קשים בין העמדות הדפו את המתקפה וכבשו את השטח.

לאחר ההפוגה הראשונה כוחו של האצ"ל באזור ירושלים הוכפל לכ-900 איש, על ידי מתנדבים חדשים ובאמצעות אנשי ארגון שהגיעו לסייע בכיבוש העיר. ב-14 ביולי כבשו לוחמי האצ"ל, בשיתוף צעירי גדנ"ע של ההגנה, את הכפר אל-מאלחה (לימים שכונת מלחה). למחרת ניהלו הערבים התקפת נגד שלא צלחה, אולם כתוצאה ממנה נהרגו או נפגעו עשרות מאנשי הארגון.

ב-17 ביולי פתחו במשותף כוחות צה"ל בירושלים יחד עם כוחות של האצ"ל ולח"י במבצע קדם שנועד לכבוש את העיר העתיקה. גדוד חיל שדה של חטיבת עציוני הופקד על פריצת השער החדש, פלוגת לח"י אחראית על פריצה בין השער החדש ושער יפו, ושתי פלוגות אצ"ל ליד השער החדש. חבלני אצ"ל פרצו את השער וכוחותיו התקדמו מרחק קצר אל תוך העיר העתיקה, אולם התקפתם נבלמה באש עזה. מטעני החבלה של ההגנה ולח"י נכשלו בפיצוץ והגיעה פקודה לסגת מן המערכה לכיבוש העיר העתיקה.

לאחר ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט בידי ארגון יוצאי לח"י, הציבה הממשלה אולטימטום לאצ"ל בירושלים להתפרק. ב-21 בספטמבר התייצבו חיילי ומפקדי הארגון בפני גופי הקבלה של צה"ל והצטרפו אל שורותיו^[63].

הקמת תנועת החרות

לאחר שפורק האצ"ל בקיץ 1948, יזם מנחם בגין את הקמת "תנועת החרות – מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי", ועמד בראשה. בתחילת ימיה תבעה חרות את המשך הלחימה, ביטול תוכנית החלוקה ואי-קיום משא ומתן עם מדינות ערב.

בבחירות לאספה המכוננת בינואר 1949 זכתה התנועה ל-14 מושבים בכנסת והייתה לסיעה הרביעית בגודלה^[64]. בבחירות התמודדה גם רשימה של המפלגה הרוויזיוניסטית ממנה צמח האצ"ל, אולם רשימה זו לא עברה את אחוז החסימה, ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית הצטרפו לתנועת החרות ב-1950. בכך הפכה תנועת החרות לממשיכת דרכה של התנועה הרוויזיוניסטית כולה, ובכך גם התקבע מעמדו ההיסטורי של האצ"ל כזרם המרכזי של הציונות הרוויזיוניסטית.

בשנותיה הראשונות נדחקה תנועת החרות על ידי בן-גוריון ומפא"י אל שולי המערכת הפוליטית, תחת הסיסמה "בלי חרות ומק"י". אולם עם השנים היא נכנסה אל תוך הקונצנזוס הציבורי, עד שב-1977 עמדה במרכז רשימת הליכוד שניצחה בבחירות לכנסת התשיעית והביאה את מפקד האצ"ל, מנחם בגין, לראשות ממשלת ישראל^[65].

שפה ומינוח פנימי

מלבד כינויים ששימשו במקום שמות מפקדי הארגון ואנשיו, נעשה שימוש נרחב בכינויים וביטויים פנימיים עבור מקומות, תפקידים וגופים שונים. להלן חלק קטן מהם:^[66]

מרתף – מחתרת, פעילות במחתרת
בית הבראה – בית כלא
מחלה – מאסר או כליאה
ג'וקר – שוטר בריטי
אופרה – שוטרים בריטים משתפי פעולה
כפתורים – שוטרים
המוסד – הבולשת הבריטית
מטבח ראשי – בנין הבולשת הבריטית בירושלים
זקס – סודי
חגיגה – פעולה, מבצע
חורגים – אנשי לח"י
החברה, המעמד – האצ"ל

תיירים – אנשי אצ"ל בצבא הבריטי
ש"ד – כינוי לאנשי הגנה
מנדלסון – כינוי לזאב ז'בוטינסקי
הקיר – הכותל המערבי
מנהלים – מפקדים גבוהים
סליק – התראה על ביקורת פתע
ברזל, פרי – נשק
מי לה' אלי – הכרזת המפקדים לפני פעולה
אבּי גֵעזוּנט ("העיקר הבריאות" ביידיש), ברכה לפני יציאה לפעולה

מורשת הארגון והנצחתו

אות לוחם האצ"ל

בשנים הראשונות של מדינת ישראל לא היה ביטוי ממלכתי למורשת האצ"ל ולח"י וברדיו לא הושמעו שיריהם^[67]. מרכזיותה של מפא"י, שהחלה בימים שלפני קום המדינה, המשיכה גם בעשורים הראשונים לקיומה. למחנה הרוויזיוניסטי בכללו ועבור "המשפחה הלוחמת" (השם בו כינתה עצמה קהילת יוצאי האצ"ל) בפרט, היו סיבות להאמין כי מדיניות דחיקתם מסיפור התקומה נמשכת באופן מכוון. כבר ב-1949 דרש בגין^[68] מן הממשלה להעניק ליוצאי אצ"ל ולח"י זכויות כמו שהעניקה לחברי ההגנה. באותו זמן נטלה על עצמה תנועת החרות לדאוג לצורכיהם של לוחמי מחתרות ותיקים שלא נתמכו על ידי הממשלה. למרות היעדר התמיכה הממשלתית, כבר בראשית שנות החמישים הוחל בהנצחה. כך, הוקמה ברמת גן, בתמיכת ראש העיר אברהם קריניצי, האנדרטה לזכר דב גרונר ועולי הגרדום בעיצובה של חנה אורלוף. לחנוכתה ב-1954 הגיע קהל רב ללא נציג ממשלתי^[69]. כלא עכו, שאותו פרץ הארגון במבצע גדול ובו עלו לוחמיו לגרדום, נמסר למשרד הבריאות והפך לבית חולים לחולי נפש. רק בשנת 1984 פונה בית החולים.

עם השנים עשה המחנה שעליו נמנו אנשי האצ"ל את דרכו אל הקונצנזוס הלאומי. בשנת 1964 החליט ראש הממשלה לוי אשכול על העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל (בקשתו של ז'בוטינסקי הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודה של הממשלה העברית). הטקס לבש אופי ממלכתי, בהשתתפות קהל רב ומחוגים שונים ובחלקו אף השתתף ראש הממשלה. שיאו של תהליך זה היה בחילופי השלטון ב"מהפך" של שנת 1977. בהחלטת ממשלת ישראל בראשות בגין נקבע אות שירות לאנשי הארגון, הקרוי "אות האצ"ל". חלוקת אות שירות זה החלה בשנת 1979, והוא היה אות השירות הרביעי של מדינת ישראל, לאחר אות ההגנה, אות ההתנדבות ואות המשמר (אות לוחם ההגנה חולק החל משנת 1958 ועיטור לוחמי המדינה חולק החל משנת 1968^[70])^[71]. לא נפקד מקומו של הארגון מהספרות ההיסטורית, ממורשת המאבק לעצמאות, וממפעלי תיעוד והנצחה. עשרות ספרים, בהוצאות פרטיות וממלכתיות, מגוללים את פועלו של הארגון לאורך שנות פעולתו.

מוזיאון האצ"ל

ערך מורחב – מוזיאון האצ"ל

"מוזיאון האצ"ל" שוכן במצודת זאב, מוצגים בו תולדות הארגון, פעולותיו, וסרט מקורי הממחיש את פעולות האצ"ל שהוקרן בזמנו בארצות הברית במטרה לגייס כספים למאבק. אגף מיוחד מוקדש למחנות המעצר בישראל ומחוצה לה בהם נכלאו חברי הארגון, באגף מוצגות גם התעודות המזויפות ששימשו את אנשי האצ"ל שברחו ממחנה המעצר באריתראה שבאפריקה. תולדות הארגון מוצגות גם ב"מוזיאון האצ"ל בתש"ח" בפאתי יפו, וב"מוזיאון אסירי המחתרות" בירושלים ובעכו. שמות רחובות ושלטי זיכרון רבים בישראל נושאים את זכר המחתרת ואנשיה. ותיקי הארגון מאוגדים תחת "ברית חיילי האצ"ל", העוסקת אף היא במפעלי תיעוד^[72].

מוצגים במוזיאון האצ"ל במצודת זאב
אנדרטה לזכר חללי האצ"ל ולח"י, בבית הקברות נחלת יצחק
שלט בפתח תקווה על ליל ההלקאות
אנדרטה לזכר דב גרונר ברמת גן
האנדרטה לזכר "אלטלנה"
שלט מידע על פעילות האצ"ל בבית הספר לבנים בנווה צדק
אנדרטת האצ"ל ברמלה
לוחית זיכרון במקום שבו שכנה מפקדת אצ"ל בשנים 1941–1943
לוחית זיכרון במקום שבו שכנה מפקדת אצ"ל בשנים 1944–1947

ראו גם

לקריאה נוספת

שאול אבישי, תעמולה במחתרת, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2008^[73].
יצחק אלפסי (עורך), הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל: אוסף מקורות ומסמכים, א–ו, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, 1994–1999.
מנחם בגין, המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, הוצאת אחיאסף, 1950.
מנחם בגין, במחתרת, כתבים, א–ב, תל אביב: הוצאת הדר, תשי"ט–תשכ"ב.
בן-ציון דינור (עורך ראשי), שאול אביגור, יהודה סלוצקי ואחרים (עורכים), ספר תולדות ההגנה, א–ג (שמונה חלקים), הספרייה הציונית, ירושלים; הוצאת מערכות ועם עובד, תל אביב, 1955–1972.
שמואל כץ, יום האש, תל אביב, הוצאת קרני, 1966.
אודי לבל, הדרך אל הפנתיאון – אצ"ל לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2008.
איתן לבני, המעמד – מבצעים ומחתרת, הוצאת ידיעות ספרים, 1987.
נחמיה בן-תור, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י) (חמישה כרכים), הוצאת "יאיר", 2010.
יהודה לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, 2015 (מהדורה מחודשת; באתר דעת)
יהודה לפידות, בלהב המרד – מערכות האצ"ל בירושלים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996, באתר דעת
יהודה לפידות, לידתה של מחתרת – האצ"ל בשנות השלושים, מכון ז'בוטינסקי, 2001, אתר דעת
יהודה לפידות, היום שרה הקטנה – סיפורן של לוחמות האצ"ל, מכון ז'בוטינסקי ואגודת מוזיאון האצ"ל, 2003 (באתר דעת).
יהודה לפידות, האצ"ל בחיפה האדומה, הוצאת ברית חיילי אצ"ל, תל אביב, תשס"ו–2006, באתר (דעת).
מנחם מלצקי, אמת אחת ולא שתיים: מלחמת האצ"ל בבריטים, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1995.
יעקב מרקוביצקי, לקסיקון אצ"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור וברית חיילי האצ"ל, 2005.
יוסף נדבה, מי גירש את הבריטים מארץ ישראל – עובדות ומקורות, העמותה לתפוצת התודעה הלאומית, 1988.
דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, כרכים א–ו, מוסד קלוזנר, הוצאת הדר, 1965–1976.
מאיר פעיל ופנחס יורמן, מבחן התנועה הציונית 1931–1948: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, הוצאת צ'ריקובר, 2003.
יוסף קיסטר, האצ"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993; 2005 (הוצאה מחודשת).
יוסף קיסטר (הבאה לדפוס), מבצעי האצ"ל – הארגון הצבאי לאומי 1931–1948, הוצאת אגודת מוזיאון האצ"ל. 1998.
יוסף קיסטר, תגר ומגן: זאב ז'בוטינסקי והאצ"ל, (מבוא: ד"ר יעקב מרקוביצקי), המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תל אביב, 2004.(הספר בקטלוג ULI)
יוסף קיסטר, נאמנים לדגל: של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל. תל אביב: הוצאת ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, תשע"ו 2016.
אלי תבין, החזית השנייה: הארגון הצבאי לאומי בארצות אירופה 1946–1948, הוצאת רון, 1973.
גדעון חרלפ, חיילות, צבא ומיליטריזם ביסוד האצ"ל. חיילים לא אלמונים הוצאה עצמית .2019.

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
	פורטל היישוב

הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, דף שער בספרייה הלאומית
ארגון צבאי לאומי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סרטים תיעודיים אודות אצ"ל זמינים לצפייה ישירה באתר הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים
אתר האצ"ל (מחבר: יהודה לפידות)
חומר על ארגון האצ ל, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
יהודה לפידות, ‏מאמרים על האצ"ל, באתר "דעת"
אתר מוזיאון האצ"ל בתש"ח (אורכב 08.02.2008 בארכיון Wayback Machine)
אתר לוחמי האצ"ל
שירי בית"ר ועוד (אורכב 11.02.2012 בארכיון Wayback Machine), באתר תנועת בית"ר
סיור בעקבות האצ"ל: רכבת תחמושת בחדרה, מחנה 80, פארק ז'בוטינסקי בשוני, כלא עכו, העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, 1998
עלי בריקדות – שידור מיוחד על חיי האצ"ל ופועלו, במלאת 88 שנים להיווסדו.

מחקרים

אורנה מילר, 'הבטליון החתוך' והנטיות ה'כנעניות' באצ"ל ובתנועת החרות, עיונים 14, 2004, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 153–189
הילדה נסימי, ‏מסורת יהודית ומרד האצ"ל – עזר כנגדו?, קתדרה 121, ספטמבר 2006, עמ' 137–170
שמעון כהן, כשגולדה הציעה: לחסל את אנשי האצ"ל, באתר ערוץ 7, 29 במרץ 2009
אפרים אבן, הוקם, הוקם, הוקם: על ראשיתו של האצ"ל, מקור ראשון, מוסף "שבת", 21 ביולי 2011, גיליון 728, יולי 2011

הערות שוליים

^ למשל, הכרוז של הארגון אל הנוער
^ W. Khalidi, 1971, 'From Haven to Conquest', 598; updated 1987 to From Haven to Conquest: Readings in Zionism and the Palestine Problem Until 1948, Institute for Palestine Studies
^ Irgun Bomb Kills 11 Arabs, 2 Britons", הניו יורק טיימס
^ Irgun's Hand Seen in Alps Rail Blast. Polish Jew Confesses He Was Lookout for Others Who Bombed British Train, הניו יורק טיימס
^ יוסף נדבה, מי גירש את הבריטים מארץ ישראל – עובדות ומקורות, העמותה להפצת תודעה לאומית, 1988
^ יוסף הלר, ‏הערות והשגות: האם השפיע מאבקו של היישוב על בריטניה לצאת את הארץ?, קתדרה 15, 1980
^ מאיר פעיל ופנחס יורמן, מבחן התנועה הציונית 1931–1948: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, הוצאת צ'ריקובר, 2003
^ מיכאל י. כהן, למה עזבו הבריטים, באתר הארץ, 4 במאי 2013
^ רזיאל נעצר על ידי הבריטים ב-19 במאי 1939 ו החליפו כמפקד הארגון חנוך קלעי. ב-31 באוגוסט נעצר קלעי עם שאר חברי מפקדת הארגון. החליפו בתפקיד בנימין זרעוני עד ששוחרר רזיאל ב-20 באוקטובר וחזר לפקד על הארגון.
^ אילה (לילקה) לובינסקי, האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, עמ' 4754–4755, יהודה לפידות, האצ"ל בפולין, לידתה של מחתרת, אתר דעת, מכללת הרצוג.
Jerry Grunor, Let My People Go, iUniverse, 2005, pp. 195–196.
^ קול ציון הלוחמת, באתר העין השביעית
^ אופירה גראוויס-קובלסקי, "'גזזי צמתך וחגרי את חגורתך' – נשים באצ"ל, בלח"י ובחרות", האומה 194 נב, מאי 2014, עמ' 79–86.
^ האצ"ל וההבלגה, באתר מכון ז'בוטינסקי
^ בן-תור, כרך א, עמ' 210–211.
^ בן-תור, כרך א, עמ' 68.
^ בן-תור, כרך א, עמ' 72.
^ נוסח ההכרזה המלא
^ בן-תור, כרך א, עמ' 76.
^ בן-תור, כרך א, עמ' 70.
^ לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 59.
^ בן-תור, כרך א, עמ' 66.
^ לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 11.
^ עודד ארצי,המפעל – תולדותיו של תא מחתרתי בקבוצה החלוצית האינטימית ופרשת רצח דה-האן, קתדרה, 22, ינואר 1982, עמ' 173. צאצא של אחד מחברי התא שמנה 13 חברים, יוסף משי, תובע עלבון אביו על כי ה"הגנה" ושומרי הסף מטעמה טרחו להשכיח חלקו של אביו וקבוצתו בחיסול.
^ לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 12.
^ בני מוריס, קורבנות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003
^ יוסף קיסטר, האצ"ל, עמ' 38
^ יהודה לפידות, לידתה של מחתרת, עמ' 62
^ ¹ ² בן-יוסף שלמה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
^ רזיאל דוד, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
^ ספר תולדות ההגנה, כרך ב', עמ' 1060
^ ¹ ² ³ יהודה לפידות, ‏ימים ראשונים – שער ראשון, בתוך: בלהב המרד, באתר "דעת"
^ מבצעי האצ"ל, הוצאת מוזיאון האצ"ל, 1998
^ יהודה לפידות, ‏שובו של רזיאל ארצה, באתר "דעת".
^ האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל באתר דעת
^ לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 36.
^ עליה ב', העלייה הבלתי לגאלית, באתר בית"ר
^ לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 37.
^ "עם לוחם", באתר עמותת דור הפלמ"ח
^ התפתחות ארגוני המגן והמחתרת : חלק י"ב, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
^ יהודה לפידות, היום שרה הקטנה, שער שני, באתר דעת
^ מנחם בגין, המרד, עמ' 69
^ לא תהיה מלחמת אחים!, מתוך כתבי מנחם בגין באתר "דעת"
^ עלי בריקדות באתר זמרשת, כולל השיר המקורי ביידיש ותרגומו המדויק.
^ לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 60.
^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017, עמוד 155
^ לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 69–70.
^ מנחם בגין, ‏האמת על מלון המלך דוד, באתר "דעת".
^ ההתקפה על מועדון הקצינים הבריטים בירושלים, באתר האצ"ל
^ ה"סזון" צייד אחים / יהודה לפידות, באתר www.daat.ac.il
^ מוזיאון האצ"ל בתש"ח, באתר פייסבוק
^ תום שגב, ימי הכלנית – ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 388–389
^ פלוגת אצ"ל חדרה לביה"ד הצבאי בירושלים, המשקיף, 26 בפברואר 1948
^ יהודה לפידות, ‏הבריטים מעבירים את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם, באתר "דעת".
^ ספר תולדות ההגנה, כרך ג', עמ' 1540
^ ספר ההגנה, כרך ג', עמ' 1541
^ ¹ ² יהודה לפידות, ‏משא ומתן להסכם בין האצ"ל וההגנה, באתר "דעת"
^ ספר תולדות ההגנה, כרך ג', עמ' 1549.
^ יהודה לפידות, דיר-יאסין – מיתוס ומציאות, באתר דעת
^ בני גשור, קרבות האצ"ל ברמלה במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב ט"ז, 2016, עמ' 88–142
^ גיל סמסונוב, הנסיכים, עמ' 70.
^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, עמ' 791.
^ להרחבה ראו גם: יהודה לפידות, על חומותייך, באתר "דעת"
^ אצ"ל התפרק בירושלים, דבר, 22 בספטמבר 1948
^ בחירות 1949, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
^ לאחר דיון מרתוני סוער בכנסת – ממשלת בגין אושרה ב־63 קולות נגד 53, דבר, 21 ביוני 1977
^ ראו: אליעזר בן יקיר, בתוך: יוסף קיסטר, ספר "האצ"ל", תל אביב: הוצאת משרד הביטחון. וכן פנימית מצוי גם ב"לקסיקון אצ"ל".
^ צנזור שיר בית"ר ברדיו בשנות ה-50
^ מנחם בגין, ‏זכויות שיקום ללוחמי אצ"ל, באתר "דעת"
^ ניר מן, מכתב מתא הגרדום, באתר הארץ, 21 בינואר 2005
^ טקס חלוקת אות הלוחם העברי בבית הנשיא בירושלים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1968
^ אותות שירות – אות האצ"ל, באתר משרד הביטחון
^ אתר האצ"ל
^ ביקורת: אורן פרסיקו, בזנב עיפרון, על נייר טואלט צהוב, באתר העין השביעית, 15 באפריל 2009

ערך מומלץ

[1] למשל, הכרוז של הארגון אל הנוער

[LTR-ref1-2] W. Khalidi, 1971, 'From Haven to Conquest', 598; updated 1987 to From Haven to Conquest: Readings in Zionism and the Palestine Problem Until 1948, Institute for Palestine Studies

[3] Irgun Bomb Kills 11 Arabs, 2 Britons", הניו יורק טיימס

[4] Irgun's Hand Seen in Alps Rail Blast. Polish Jew Confesses He Was Lookout for Others Who Bombed British Train, הניו יורק טיימס

[5] יוסף נדבה, מי גירש את הבריטים מארץ ישראל – עובדות ומקורות, העמותה להפצת תודעה לאומית, 1988

[6] יוסף הלר, ‏הערות והשגות: האם השפיע מאבקו של היישוב על בריטניה לצאת את הארץ?, קתדרה 15, 1980

[7] מאיר פעיל ופנחס יורמן, מבחן התנועה הציונית 1931–1948: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, הוצאת צ'ריקובר, 2003

[8] מיכאל י. כהן, למה עזבו הבריטים, באתר הארץ, 4 במאי 2013

[9] רזיאל נעצר על ידי הבריטים ב-19 במאי 1939 ו החליפו כמפקד הארגון חנוך קלעי. ב-31 באוגוסט נעצר קלעי עם שאר חברי מפקדת הארגון. החליפו בתפקיד בנימין זרעוני עד ששוחרר רזיאל ב-20 באוקטובר וחזר לפקד על הארגון.

[10] אילה (לילקה) לובינסקי, האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, עמ' 4754–4755, יהודה לפידות, האצ"ל בפולין, לידתה של מחתרת, אתר דעת, מכללת הרצוג.
Jerry Grunor, Let My People Go, iUniverse, 2005, pp. 195–196.

[11] קול ציון הלוחמת, באתר העין השביעית

[האומה-12] אופירה גראוויס-קובלסקי, "'גזזי צמתך וחגרי את חגורתך' – נשים באצ"ל, בלח"י ובחרות", האומה 194 נב, מאי 2014, עמ' 79–86.

[13] האצ"ל וההבלגה, באתר מכון ז'בוטינסקי

[14] בן-תור, כרך א, עמ' 210–211.

[15] בן-תור, כרך א, עמ' 68.

[16] בן-תור, כרך א, עמ' 72.

[17] נוסח ההכרזה המלא

[18] בן-תור, כרך א, עמ' 76.

[19] בן-תור, כרך א, עמ' 70.

[20] לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 59.

[21] בן-תור, כרך א, עמ' 66.

[22] לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 11.

[23] עודד ארצי,המפעל – תולדותיו של תא מחתרתי בקבוצה החלוצית האינטימית ופרשת רצח דה-האן, קתדרה, 22, ינואר 1982, עמ' 173. צאצא של אחד מחברי התא שמנה 13 חברים, יוסף משי, תובע עלבון אביו על כי ה"הגנה" ושומרי הסף מטעמה טרחו להשכיח חלקו של אביו וקבוצתו בחיסול.

[24] לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 12.

[25] בני מוריס, קורבנות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003

[26] יוסף קיסטר, האצ"ל, עמ' 38

[27] יהודה לפידות, לידתה של מחתרת, עמ' 62

[דעת-28] ¹ ² בן-יוסף שלמה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"

[29] רזיאל דוד, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"

[30] ספר תולדות ההגנה, כרך ב', עמ' 1060

[ראשון-31] ¹ ² ³ יהודה לפידות, ‏ימים ראשונים – שער ראשון, בתוך: בלהב המרד, באתר "דעת"

[32] מבצעי האצ"ל, הוצאת מוזיאון האצ"ל, 1998

[33] יהודה לפידות, ‏שובו של רזיאל ארצה, באתר "דעת".

[34] האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל באתר דעת

[35] לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 36.

[36] עליה ב', העלייה הבלתי לגאלית, באתר בית"ר

[37] לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 37.

[38] "עם לוחם", באתר עמותת דור הפלמ"ח

[39] התפתחות ארגוני המגן והמחתרת : חלק י"ב, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

[40] יהודה לפידות, היום שרה הקטנה, שער שני, באתר דעת

[41] מנחם בגין, המרד, עמ' 69

[42] לא תהיה מלחמת אחים!, מתוך כתבי מנחם בגין באתר "דעת"

[43] עלי בריקדות באתר זמרשת, כולל השיר המקורי ביידיש ותרגומו המדויק.

[44] לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 60.

[45] עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017, עמוד 155

[46] לפידות, פרקים בתולדות האצ"ל, עמ' 69–70.

[47] מנחם בגין, ‏האמת על מלון המלך דוד, באתר "דעת".

[48] ההתקפה על מועדון הקצינים הבריטים בירושלים, באתר האצ"ל

[49] ה"סזון" צייד אחים / יהודה לפידות, באתר www.daat.ac.il

[50] מוזיאון האצ"ל בתש"ח, באתר פייסבוק

[51] תום שגב, ימי הכלנית – ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 388–389

[52] פלוגת אצ"ל חדרה לביה"ד הצבאי בירושלים, המשקיף, 26 בפברואר 1948

[53] יהודה לפידות, ‏הבריטים מעבירים את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם, באתר "דעת".

[54] ספר תולדות ההגנה, כרך ג', עמ' 1540

[55] ספר ההגנה, כרך ג', עמ' 1541

[הסכם-56] ¹ ² יהודה לפידות, ‏משא ומתן להסכם בין האצ"ל וההגנה, באתר "דעת"

[57] ספר תולדות ההגנה, כרך ג', עמ' 1549.

[58] יהודה לפידות, דיר-יאסין – מיתוס ומציאות, באתר דעת

[59] בני גשור, קרבות האצ"ל ברמלה במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב ט"ז, 2016, עמ' 88–142

[60] גיל סמסונוב, הנסיכים, עמ' 70.

[בר-זוהר_791-61] מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, עמ' 791.

[62] להרחבה ראו גם: יהודה לפידות, על חומותייך, באתר "דעת"

[63] אצ"ל התפרק בירושלים, דבר, 22 בספטמבר 1948

[64] בחירות 1949, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

[65] לאחר דיון מרתוני סוער בכנסת – ממשלת בגין אושרה ב־63 קולות נגד 53, דבר, 21 ביוני 1977

[66] ראו: אליעזר בן יקיר, בתוך: יוסף קיסטר, ספר "האצ"ל", תל אביב: הוצאת משרד הביטחון. וכן פנימית מצוי גם ב"לקסיקון אצ"ל".

[67] צנזור שיר בית"ר ברדיו בשנות ה-50

[68] מנחם בגין, ‏זכויות שיקום ללוחמי אצ"ל, באתר "דעת"

[69] ניר מן, מכתב מתא הגרדום, באתר הארץ, 21 בינואר 2005

[70] טקס חלוקת אות הלוחם העברי בבית הנשיא בירושלים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1968

[71] אותות שירות – אות האצ"ל, באתר משרד הביטחון

[72] אתר האצ"ל

[73] ביקורת: אורן פרסיקו, בזנב עיפרון, על נייר טואלט צהוב, באתר העין השביעית, 15 באפריל 2009

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

זאב ז'בוטינסקי
פעילות פוליטית וחברתית	גדוד נהגי הפרדות • הגדודים העבריים • ברית החייל • ציונות רוויזיוניסטית • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • בית"ר • ארגון צבאי לאומי • הסתדרות ציונית חדשה • הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי • הסתדרות העובדים הלאומית • תוכנית האווקואציה
משפחתו	יוענה ז'בוטינסקי (אשתו) • ערי ז'בוטינסקי (בנו) • זאב ז'בוטינסקי (נכדו)
כתביו	מגילת הגדוד • שמשון (ספר) • חמשתם • כן, לשבור! • על קיר הברזל • האתיקה של קיר הברזל • מתוך קרירות ואיתנות
שיריו	שיר אסירי עכו • שיר הדגל • שיר תל-חי • שמאל הירדן • שיר בית"ר • הנדר • שיר אל-על • כולה שלי • תרגום: העורב (פואמה)
הנצחה	יום זאב ז'בוטינסקי • פארק ז'בוטינסקי • מצודת זאב • גבעת זאב • פסגת זאב • כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי • מכון ז'בוטינסקי • ארכיון מכון ז'בוטינסקי • כביש 481 • כביש 441 • נחלת ז'בוטינסקי • תחנת ז'בוטינסקי • הילכו שניים יחדיו
שונות	קבורה בישראל • חלקת משפחת ז'בוטינסקי • מסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי • פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים	התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686
זרמים בציונות	ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות
ארגונים ציוניים	קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות	ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
מחתרות עבריות	בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי
ראשוני הציונות	מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • צבי הירש קלישר • שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב	אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: אצ"ל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארגון צבאי לאומי