ג'ו פוס

ג'ו פוס
Joe Foss

ג'ו פוס במדי קפטן בחיל הנחתים, 1942
לידה	17 באפריל 1915 סו פולס, דקוטה הדרומית, ארצות הברית
פטירה	1 בינואר 2003 (בגיל 87) סקוטסדייל, אריזונה, ארצות הברית
שם מלא	ג'וזף ג'ייקוב פוס
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
השכלה	אוניברסיטת דקוטה הדרומית אוניברסיטת אגוסטנה בית הספר התיכון וושינגטון
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
נשיא איגוד הרובאים הלאומי 1988–1990 (כשנתיים) → ג'יימס א. ריינקה ריצ'רד ד. ריילי ←
מושל דקוטה הדרומית ה־20 6 בינואר 1955 – 6 בינואר 1959 (4 שנים) סגן מושל דקוטה הדרומית ל. רוי האוק → סיגרד אנדרסון ראלף הרסת' ←
חבר בית הנבחרים של דקוטה הדרומית 1949–1950
1953–1954
שירות צבאי כינוי "סמוקי ג'ו" "ג'ו הזקן" "פוס הזקן" "אלוף האלופים" השתייכות חיל הנחתים של ארצות הברית המשמר הלאומי האווירי של דקוטה הדרומית תקופת הפעילות 1939–1955 (כ־16 שנים) דרגה מייג'ור (חיל הנחתים)   בריגדיר גנרל (המשמר הלאומי האווירי) פעולות ומבצעים מלחמת העולם השנייה קרב גוודלקנל עיטורים מדליית הכבוד צלב התעופה המצוינת מדליית האוויר

ג'וזף ג'ייקוב פוס (באנגלית: Joseph Jacob Foss;‏ 17 באפריל 1915 – 1 בינואר 2003) היה קצין בדרגת מייג'ור בחיל הנחתים של ארצות הברית, ואלוף הפלות מוביל במלחמת העולם השנייה. כאות הערכה לתפקידו במערכה האווירית בקרב גוודלקנל הוא עוטר במדליית הכבוד. בשנים שלאחר המלחמה הוא היה בריגדיר גנרל במשמר הלאומי האווירי של דקוטה הדרומית. פוס, איש המפלגה הרפובליקנית, כיהן כמושל דקוטה הדרומית ה-20 בשנים 1955–1959, היה נשיא איגוד הרובאים הלאומי ונציב ליגת הפוטבול האמריקאית. הוא גם היה שדרן טלוויזיה.

ראשית חייו

ג'ו פוס נולד בחווה שלא הייתה מחוברת לחשמל ליד סו פולס שבדקוטה הדרומית כבנם הבכור של מרי אסתר (לבית לייסי) ופרנק אולה פוס, זוג ממוצא נורווגי וסקוטי. בגיל 12 הוא ביקר בשדה תעופה ברנר שבדקוטה הדרומית כדי לראות את צ'ארלס לינדברג שערך מסע עם מטוסו ספיריט אוף סנט לואיס. ארבע שנים לאחר מכן, שילמו פוס ואביו דולר וחצי כל אחד כדי לטוס את טיסתם הראשונה במטוס פורד טרימוטור בשדה התעופה של הגבעות השחורות שהטיס הטייס הידוע מדקוטה הדרומית, קלייד אייס.

במרץ 1933, כשעשה אביו של פוס את דרכו מהשדות לביתו במהלך סופה, הוא נהרג כאשר הוא נהג מתחת לכבל חשמל שהתרופף והתחשמל כאשר יצא מרכבו. פוס הצעיר, שעדיין לא מלאו לו אז 18, השתלב בניהול החווה יחד עם אמו ואחיו קליף. עבודת החקלאות הפכה לקשה בשל סופות האבק, שבמשך השנתיים הבאות גבו מחיר ביבולים ובמשק החי.

לאחר שצפה בצוות אווירי של חיל הנחתים של ארצות הברית בהובלתו של קפטן קליטון ג'רום, שביצע תרגילי אווירובטיקה במטוסים דו-כנפיים בעלי תא טייס פתוח, היה פוס נחוש בדעתו להיות טיס בחיל הנחתים. הוא עבד בתחנת דלק כדי לממן את ספריו ואת לימודיו בקולג', וכדי להתחיל בשיעורי טיס שקיבל ב-1938 מרוי לנינג בשדה התעופה סו סקייויי, וצבר סכום של 65 דולר כדי לשלם על השיעורים. אחיו הצעיר של פוס לקח על עצמו את ניהול החווה ואפשר לפוס לשוב לספסל הלימודים ולסיים את לימודיו בבית הספר התיכון וושינגטון בסו פולס. ב-1939 סיים פוס את לימודיו באוניברסיטת דקוטה הדרומית עם תואר במנהל עסקים.

בעת לימודיו באוניברסיטה, שכנעו פוס וסטודנטים שהיו שותפיו לדעה את רשויות המוסד לפתוח קורס טיס של מועצת האווירונאוטיקה האזרחית. עד לתום לימודיו צבר פוס מאה שעות טיסה. הוא הצטרף לסניף המקומי של אחוות סיגמא-אלפא-אפסילון, והצטיין בענפי הספורט באוניברסיטה, כולל חברות בנבחרת האגרוף של המוסד בנבחרת הריצה, ובנבחרת הפוטבול.

בשנים 1939–1940 שירת פוס כטוראי ברגימנט הארטילריה ה-147 של המשמר הלאומי של דקוטה הדרומית בסו פולס. ב-1940, כאשר הוא כבר החזיק ברישיון טיס ובתואר בוגר קולג', הוא יצא בטרמפים בדרכו למיניאפוליס כדי להתגייס לכוחות המילואים של חיל הנחתים, מתוך כוונה להצטרף לתוכנית צוערי הטיס הימיים ולהיות לטייס ימי.

שירות צבאי

הכשרתו כטייס קרב

לאחר שיועד להיות טייס ימי, סיים פוס את הכשרתו בבסיס האוויר של הצי בפנסקולה, פלורידה והוצב כלוטננט משנה. לאחר מכן הוא שירת כמדריך בפנסקולה. בגיל 27, הוא נחשב אז למבוגר מדי כדי לשרת כטייס קרב, ותחת זאת הוא נשלח לבית הספר לצילום אווירי של הצי. עם השלמת הצבתו הראשונית, הוא הועבר לטייסת הצילום הימי הראשונה שהוצבה בבסיס האוויר הימי האי הצפוני בסן דייגו. מתוך אי-שביעות רצונו מהצבתו ביחידת צילום, הגיש פוס בקשות חוזרות ונשנות להעברה לתוכנית הכשרה לטייסי קרב. הוא טס במטוסי F4F ויילדקט עוד כאשר היה מוצב בטייס הצילום, וצבר יותר מ-150 שעות טיסה ביוני וביולי 1942, ובסופו של דבר הועבר לטייסת הקרב הימית ה-121 כקצין מפקד. על אף היותו בן 27, העניקו לו חבריו לטייסת את הכינוי "פוס הזקן". ביוני 1942 נשא פוס לאישה את חברתו מימי בית הספר התיכון, ג'ון שקסטד.

אלוף הפלות בגוודלקנל

איור של פוס בהפלה של מטוס זירו יפני בגוודלקנל, אוקטובר 1942.

פוס עם מייג'ור גנרל רוי גייגר, מפקד חיל האוויר קקטוס.

באוקטובר 1942 נשלחו טייסי הטייסת ה-121 על מטוסיהם לגוודלקנל כחלק מקרב גוודלקנל כדי להחליף את אנשי טייסת 223, שלחמו על השליטה באוויר מעל האי מאז אמצע אוגוסט. ב-9 באוקטובר המריאו פוס ואנשי הלהק שלו מסיפון נושאת המטוסים המלווה "קופהי" (USS Copahee), וטסו 560 ק"מ מצפון כדי להגיע לגוודלקנל. הלהק, ששם הקוד שלו היה "קקטוס" התבסס בשדה הנדרסון, ונודע בשם חיל האוויר קקטוס, ונוכחותם בזירה הייתה בעלת תפקיד מרכזי בקרב גוודלקנל. עד מהרה רכש פוס מוניטין כטייס קרב שהחזיק בטקטיקות אגרסיביות לטווח קצר ובעל מיומנויות ירי. בטיסה הקרבית הראשונה שלו ב-13 באוקטובר, הפיל פוס מטוס זירו יפני, אך גם מטוס הויילדקט שלו נורה, ועם מנוע אחד שאבד, וכששלושה מטוסי זירו נוספים ישבו על זנבו, הוא נחת במהירות מלאה, ללא דשים, ועם שליטה מינימלית במטוסו בשדה הנדרסון, וכמעט התנגש בחורשת דקלים סמוכה. ב-7 בנובמבר נפגע מטוסו פעם נוספת, והוא שרד לאחר שנחת על פני המים מול חופי האי מלייטה.

בזכות היותו טייס מוביל בגף של שמונה מטוסי ויילדקט, נודע הלהק עד מהרה בכינוי "הקרקס המעופף של פוס", שחולק לשני צוותים שכונו על ידי פוס בשמות "נערי החווה" ו"החלקלקים העירוניים". בדצמבר 1942 לקה פוס במלריה. הוא נשלח לסידני, אוסטרליה לצורך החלמה, שם הוא פגש את אלוף ההפלות האוסטרלי, קלייב קולדוול, והעביר כמה הרצאות בנושאי טיס מבצעי לטייסי חיל האוויר המלכותי, שהוצבו אז בזירה. ב-1 בינואר 1943 שב פוס לגוודלקנל, כדי להמשיך במשימות קרביות שנמשכו עד 9 בפברואר אותה שנה, אף על פי שהמתקפות של היפנים התמעטו לאחר השיא שנרשם בנובמבר 1942. במהלך שלושה חודשי לחימה ממושכת, הפיל הקרקס המעופף של פוס 72 מטוסים יפנים, כולל 26 שהוא הפיל בעצמו. עם השוואת השיא האישי של 26 הפלות שהוחזק על ידי אלוף ההפלות האמריקאי ממלחמת העולם הראשונה, אדי ריקנבקר, זכה פוס בכבוד להיות "אלוף האלופים" האמריקאי הראשון במלחמת העולם השנייה. אחד הטייסים היפנים שהוא הפיל היה אלוף ההפלות קנאמה הראדה, שהיה לפעיל שלום ונפגש עם פוס שנים רבות לאחר מכן.

במרץ 1943 שב פוס לארצות הברית. ב-18 במאי הוענקה לו מדליית הכבוד על ידי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. הטקס שנערך בבית הלבן סוקר במגזין לייף כשקפטן פוס הופיע בניגוד לרצונו על שער המגזין. לאחר מכן הוא התבקש להשתתף במסע איגרות חוב מלחמה שנמשך עד ל-1944.

שובו לחזית

בפברואר 1944 שב פוס לזירה הפסיפית כדי להוביל את טייסת התקיפה הימית ה-115 שהטיסה מטוסי ווט F4U קורסייר. הטייסת התמקמה באזור הקרבות סביב לשדה התעופה אמיראו. היה זה במהלך סבב הלחימה השני הזה כאשר הכיר פוס את עמיתו ואלוף ההפלות מריון קרל והתיידד עמו. נקרתה בדרכו גם ההזדמנות להכיר ולטוס עם אליל נעוריו צ'ארלס לינדברג, שהוצב בזירת האוקיינוס השקט כיועץ תעופה. לאחר שמונה חודשי פעילות מבצעית, אך ללא שום הזדמנות להגדיל את מאזן ההפלות שלו, סיים פוס את שירותו הקרבי כאחד מהטייסים המצטיינים של אמריקה.

שוב לקה פוס במלריה, ונשלח למרכז החלמה בקלאמת פולס שבאורגון. בפברואר 1945 הוא היה לקצין מבצעים והדרכה בבסיס האוויר של חיל הנחתים בסנטה ברברה.

לאחר המלחמה

המשמר הלאומי האווירי

באוגוסט 1945 שוחרר פוס משירות פעיל, ופתח את "ג'ו פוס שירותי טיסה", שירות טיסות שכר ובית ספר לטיסה בסו פולס, שבסופו של דבר כלל 35 מטוסים. יחד עם חברו, דואן "דוק" קורנינג, הוא החזיק מאוחר יותר בסוכנות למכירת רכבי פקארד.

באוקטובר אותה שנה התבקש פוס להופיע בטקסי יום הצי בארבע ערים, ובדצמבר הוא שוחרר מהשירות באופן סופי, אך נותר בשירות מילואים בלתי פעיל עד 1947. ב-1946 הוא מונה כלוטננט קולונל בכוחות המילואים של המשמר הלאומי האווירי של דקוטה הדרומית והיה למפקד טייס הקרב ה-175 של המשמר. במהלך שנות ההקמה של היחידה, היה פוס מעורב באופן פעיל בתפקידי ניהול וטיסה של הטייסת, ואף היה לחבר בצוות ההדגמה שלהם למטוסי P-51 מוסטנג. במהלך מלחמת קוריאה, נקרא פוס, אז בדרגת קולונל, לשירות פעיל בחיל האוויר של ארצות הברית, ויתר על הפיקוד על טייסת 175, ושירת כראש המבצעים וההדרכה של פיקוד המרכז האווירי. בסופו של דבר הוא התקדם עד לדרגת בריגדיר גנרל.

קריירה פוליטית

פוס כמושל, 1955.

לאחר שניהל את מסע הבחירות שלו בטיסה במטוס קל, כיהן פוס שתי תקופות כהונה מטעם המפלגה הרפובליקנית בבית הנבחרים של דקוטה הדרומית בשנים 1949–1950 ובשנים 1953–1954. ב-1954 הוא נבחר כמושל דקוטה הדרומית, צעיר מושלי המדינה עד היום, וכיהן בתפקיד מ-6 בינואר 1955 ועד 6 בינואר 1959. במהלך תקופת כהונתו כמושל, הוא ליווה את טום ברוקו, אז תלמיד תיכון ומושל נערי דקוטה הדרומית של הלגיון האמריקאי לניו יורק, להופעה משותפת בשעשועון הטלוויזיה Two for the Money, שבו הופיע פוס בשל עברו הצבאי. קודם לכן הופיע פוס בשעשועון הוותיק ?What's My Line.

ב-1958 התמודד פוס ללא הצלחה בבחירות למושב בבית הנבחרים של ארצות הברית, והובס על ידי גיבור מלחמה אחר, מועמד המפלגה הדמוקרטית ג'ורג' מקגוורן. ב-1962 ניסה פוס להיכנס שוב לפוליטיקה במסע בחירות לאיוש מושבו בסנאט של ארצות הברית של הסנאטור פרנסיס קייס שנפטר. יחד עם מועמדים נוספים, נוצח פוס על ידי ג'וזף בוטום שכיהן בשארית תקופת כהונתו של קייס.

קריירות מאוחרות

ליגת הפוטבול האמריקאית

לאחר תום כהונתו כמושל, עבד פוס זמן קצר בחברה לחקלאות מדייקת ראוון תעשיות , ובאותה שנה היה לנציב הראשון של ליגת הפוטבול האמריקאית (American Football League) שהוקמה אז. הוא פיקח על הקמתה של הליגה כליגת פוטבול מקצוענית ראשונית. במהלך שבע השנים הבאות, סייע פוס להרחיב את הליגה ויצר חוזי שידור מכניסים, כולל החוזה הראשון לחמש שנים בהיקף של 10.6 מיליון דולר עם רשת ABC לשידור משחקי הליגה שנחתם ב-1960. חוזה השידור הבא היה גם הוא לחמש שנים, ונחתם ב-1965 עם רשת NBC בהיקף גדול יותר של 36 מיליון דולר.

פוס פרש מתפקידו כנציב ליגת הפוטבול האמריקאית באפריל 1966, חודשיים לפני ההסכם ההיסטורי למיזוגה עם ליגת הפוטבול הלאומית NFL ויצירת משחקי הסופרבול. במקומו התמנה לתפקיד אל דייוויס, שהתנגד לאישור, ולאחר שלושה חודשים וחצי התפטר.

קריירה טלוויזיונית

כמי שפיתח חיבה במשך חייו לציד ולפעילות חוץ, הנחה פוס בשנים 1964–1967 את תוכנית הטלוויזיה של רשת ABC "הספורטאי האמריקאי" (The American Sportsman), שבה הוא צילם תוכניות ברחבי העולם על מסעות דיג וציד. לאחר מכן ועד 1974 הוא הנחה והפיק סדרה בשם The Outdoorsman: Joe Foss. ב-1972 הוא גם החל לשמש במשך שש שנים כמנהל יחסי הציבור של KLM.

איגוד הרובאים הלאומי

החל מ-1988 נבחר פוס לשתי תקופת כהונה בנות שנה כנשיא איגוד הרובאים הלאומי. בשנות חייו האחרונות הוא נשא מספר רב של נאומים לטובת המטרות השמרניות ובנושא מה שנראה לדעתו כהחלשות זכויותיהם של המחזיקים בכלי נשק. במהדורת 29 בינואר 1990 של המגזין טיים הוא הופיע על השער כשהוא חובש כובע סטסון שהיה סימן ההיכר שלו ואוחז ברובה.

פעילות התנדבותית

פוס, שבתו סבלה משיתוק מוחין, היה נשיא האגודה הלאומית לילדים ומבוגרים נכים . פעילויות הצדקה הנוספות שלו כללו את מסע הצלב של הקמפוס למשיח ואת תוכנית אריזונה למען נוער טעון טיפוח.

ב-2001 יסדו פוס ורעייתו השנייה, דונה "דידי" וילד פוס, את מוסד ג'ו פוס (Joe Foss Institute), מוסד ללא כוונת רווח. הארגון עובד עם ותיקי מלחמות ומחנכים ברחבי ארצות הברית למען חינוך הנוער בהיסטוריה וממשל, וכדי להשרות עליהם להיות אזרחים בעלי מודעות ומעורבות. באמצעות מצגות בכיתות, תוכניות לימודים ומלגות, שיתף הארגון בפעילותו יותר ממיליון ילדים ברחבי ארצות הברית. כיום מפעיל הארגון שלוש תוכניות עיקריות: ותיקי מלחמה הנותנים השראה לפטריוטיות, סדרת אתם האזרחים האמריקאים, ותחרות שנתית לקבלת מלגות. פוס קיים רבים ממפגשים אלו בבתי הספר בעצמו, ושוחח עם ילדים בכל הגילים על שירות, אחריות, פטריוטיות, יושרה ומחויבות.

כיבודים והוקרה

במהלך חייו של פוס הוא היה שותף לכתיבה או שהיה נושא לשלושה ספרים, כולל הספר על תקופת המלחמה "ג'ו פוס: הנחת המעופף" (בשיתוף עם וולטר סימונס), "טופ גאנס" (Top Guns, בשיתוף מתיו ברנן), ו"אמריקאי גאה" (A Proud American, בשיתוף עם אשתו). פוס גם כתב את ההקדמה לספר "מעל ומעבר: מדליות הכבוד האוויריות" (Above and Beyond: the Aviation Medals of Honor) של בארט טילמן, ותואר בספרו של טום ברוקו מ-1998 על מלחמת העולם השנייה ועל גיבוריה, "הדור הגדול ביותר" (The Greatest Generation). ברוקו אפיין את פוס: "הוא ניחן ביהירות של גיבור, אך גם בחיוך מנצח להמשיך עם אופן השיחה הפשוט שלו ועם המראה של כוכב קולנוע. ג'ו פוס היה גדול מהחיים, ומעשי הגבורה שלו בשמי האוקיינוס השקט היו רק ההתחלה של מסע שלקח אותו למקומות רחוקים מאותה חווה ללא חשמל מצפון לסו פולס ללא תקווה רבה". ניסיון משנת 1955 להפיק סרט בשם "נשר אמיץ" (Brave Eagle) שיספר את סיפורו של פוס בכיכובו של ידידו ג'ון ויין, כשל כאשר פוס סירב לאפשר למפיקים להכניס לעלילת הסרט סיפור אהבה בדוי. תוכנית הטלוויזיה "אלוף אמריקאי: סיפורו של ג'ו פוס" (American Ace: The Joe Foss Story) הייתה תוכנית דוקומנטרית באורך של שעה שהופקה על ידי שירות השידור הציבורי של דקוטה דרומית ועלתה לאוויר ב-2006.

ב-1984 הוכנס פוס להיכל התהילה הלאומי של התעופה (National Aviation Hall of Fame). הוא גם היה הנשיא ויושב ראש מועצת המנהלים של אגודת חיל האוויר, וחבר במועצת המנהלים של אקדמיית חיל האוויר של ארצות הברית. ב-2000 הוא שימש כיועץ ליצירת משחק המחשב הפופולרי של מיקרוסופט "מדמה לטייס קרב 2" (Combat Flight Simulator 2).

שנותיו האחרונות

ב-11 בינואר 2002, פוס, שהיה אז בן 86, קיבל חשיפה תקשורתית כאשר הוא עוכב על ידי רשויות הביטחון של נמל התעופה הבין-לאומי פיניקס סקיי הרבור. הוא היה אמור לשאת נאום במסגרת איגוד הרובאים הלאומי, ולדבר בפני כיתה באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. חיפוש שנעשה עליו בשל אי יכולתו לעבור דרך גלאי מתכות בגלל קוצב הלב שהושתל בגופו, הוביל לגילוי מדליית הכבוד שלו יחד עם מחזיק מפתחות עם כדור דמה וקליע מזכרת נוסף ופצירת ציפורניים קטנה.

התקרית גרמה לזעם הן בקרב התקשורת והן בקרב ציבור תומכיו של פוס. העיתונאי ג'ק קפרטי ציין שאנשי הביטחון בנמל התעופה הפגינו שיקול דעת גרוע בכך שלא זיהו את מדליית הכבוד ובכך שדרשו להחרים ולהשמיד את המדליה. בסופו של דבר איבד פוס את הקליע, אך קיבל בחזרה את המדליה ואת הפצירה, כאשר אלו נשלחו בחזרה אליו.

מותו והנצחתו

ג'ו פוס נפטר ב-1 בינואר 2003 בסקוטסדייל, אריזונה, שם התגוררו הוא ורעייתו בשנותיו האחרונות, לאחר ששלושה חודשים קודם לכן הוא לקה בשבץ מוחי ובדימום ממפרצת מוחית, שלאחריו הוא לא שב להכרתו. בהלויתו נכחו סגן הנשיא דיק צ'ייני, לוטננט קולונל אוליבר נורת' (שנשא את ההספד), מגיש החדשות של NBC טום ברוקו, והשחקן צ'רלטון הסטון, שהיה ידידו של פוס. פוס נטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.

מספר מוסדות ואתרים נקראו על שמו של פוס, כולל שדה ג'ו פוס בבסיס האוויר של חיל הנחתים מיראמר, שדה ג'ו פוס של המשמר הלאומי האווירי בסו פולס, שדה ג'ו פוס בנמל התעופה האזורי סו פולס, בית ספר תיכון על שמו בסו פולס, ובניין המדינה בפיר, בירת דקוטה הדרומית. פסל בדמותו עשוי ארד בגודל על-טבעי ניצב בלובי של נמל התעופה האזורי בסו פולס.

המטווח על שם ג'ו פוס בבקאי אריזונה קרוי על שמו. כביש פרטי בסקוטסדייל אריזונה, בבעלות ג'נרל דיינמיקס, נקרא "דרך ג'ו פוס" והוקדש לזכרו ב-2003.

לקריאה נוספת

• Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, p. 1458.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ו פוס בוויקישיתוף

• ג'ו פוס באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• ג'ו פוס באתר היכל הגבורה (באנגלית)
• ג'ו פוס באתר היכל התהילה של הספורט של דקוטה הדרומית (באנגלית)
• האתר של מוסד ג'ו פוס (באנגלית)
• ג'ו פוס באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• ג'ו פוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)