iBet uBet web content aggregator. Adding the entire web to your favor.
iBet uBet web content aggregator. Adding the entire web to your favor.



Link to original content: http://he.wikipedia.org/wiki/אנג'ליקה_שץ
אנג'ליקה שץ – ויקיפדיה לדלג לתוכן

אנג'ליקה שץ

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנג'ליקה שץ
תמונת פספורט של אנג'ליקה שץ
תמונת פספורט של אנג'ליקה שץ
תמונת פספורט של אנג'ליקה שץ
לידה 31 באוגוסט 1897
ז'נבה שווייץ או סופיה בולגריה
פטירה 16 במאי 1975 (בגיל 77)
תל אביב
לאום יהודיה
תחום יצירה ציור

אנג'ליקה שץ (31 באוגוסט 1897, ז'נבה או סופיה[1]16 במאי 1975, תל אביב) הייתה ציירת ישראלית, מורה לאמנות, מבקרת אמנות, כתבת לענייני אמנות ופעילה בחיי התרבות של סופיה בירת בולגריה. עבודותיה הוצגו בתערוכות רבות בבולגריה, בצ'כוסלובקיה ובמסגרת סלון הסתיו של פריז בשנת 1932.

אנג'ליקה הייתה בתו המנודה של בוריס שץ, מייסד בית הספר לאומנות "בצלאל", מנישואיו הראשונים. לאחר שאשתו נטשה אותו ועברה להתגורר בפריז עם מאהבה ובתם אנג'ליקה, ניסה בוריס שץ לעקור אותה מלבו ובצוואה שכתב לפני מותו, לא הותיר לה דבר מרכושו.

ב-4 בינואר 2013 נפתחה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות בשם "בת אבודה, בת אובדת", אשר הציגה לראשונה 20 מציוריה שנתגלו בבוידעם בביתו של אביו של דן פאר, נינה החורג של אנג'ליקה שץ. בתערוכה נחשף גם סיפור חייה הטרגי באמצעות תצוגת המכתבים שהוחלפו בינה לבין אביה עד יום מותו. בעקבות תחקיר שערך דן פאר ונמשך כשנתיים וחצי, תיעד דורון לוריא, אוצר בכיר ורסטורטור ראשי במוזיאון תל אביב לאמנות ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, את קורות חייה בספר "בת אבודה", שיצא לאור בינואר 2013 בהוצאת מודן, ומלווה אף הוא את התערוכה. בהקדמה לספר כתב דן פאר: ”אבני הדרך הקטנות שהתגלו לי לאט־לאט פרשו בפניי פסיפס מורכב של אמנית סוערת, אקסטרווגנטית בחייה ובתלבושותיה, שגרה במרכז תל־אביב בדירת גג ברחוב בזל פינת אבן גבירול, ואיש לא ידע איזה סיפור היא נושאת” (לוריא, עמ' 8).

תקופות רבות בחייה לוטות בערפל ומקורות המידע אודותיה הם מסמכים שונים, מכתבים ששלחה לאביה שנמצאו בארכיון הציוני ועדויות שונות של אנשים שהכירו אותה באירופה ובישראל.

חייה באירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקנו של בוריס שץ, ציור של אנג'ליקה שץ, 1925 לערך
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

אנג'ליקה שץ נולדה לבוריס ולג'ניה (במקור: יבגניה ז'ירמונסקי) לאחר שהוריה היו נשואים 8 שנים. התקופה הראשונה של חיי הנישואין בעודם חיים בפריז, גרמה אושר רב לבוריס שץ וכך העיד: "הייתי אז מאושר. את האישה אשר אהבתי כה הייתי קורא בשם 'אהובתי', והייתי מהלך איתה לעיני כול שלוב זרוע... היא נשבעה ללוותני בדרכי הקשה. היא מלאכי, היא לא תבגוד בי. ואיתה אשיג את הכול..."[2] זו הייתה משאלת שווא. אנג'ליקה שץ החלה את חייה בבולגריה לאחר שאביה הוזמן לשמש כפסל החצר של פרדיננד הראשון, מלך בולגריה.[3] עם השתקעותם בסופיה הקים בוריס שץ בית ספר לאמנות, שלימים נודע כאקדמיה הלאומית לאמנות. הוא ואשתו החלו ללמד שם ותוך זמן קצר, הזמין בוריס שץ את אנדריי ניקולוב, פסל כפרי בן 18, להתגורר בביתו וללמד באקדמיה שהקים; ניקולוב היה עתיד לזכות למוניטין, שנים מאוחר יותר, כפסל הלאומי של בולגריה. כניסתו של הפסל הצעיר לביתו של שץ העלתה את חיי הנישואין על שרטון, כאשר אשתו של בוריס שץ החלה לנהל רומן עם הפסל הצעיר. בוריס שץ היה מודע למתחולל מאחורי גבו, אך ניסה להתעלם מכך "אנוכי השתדלתי להונות את עצמי, רק כדי שלא אפסיד את שמחת לבי היחידה... החיים היו כבר מורעלים מקדשי טומא, ולולא שתי הידיים הקטנטנות שאיחדו אותנו - כי אז הייתה הקטסטרופה באה זה מזמן”.[4]

בשנת 1903 קיבל אנדריי ניקולוב מלגה ללימודי אמנות בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות, אקול נסיונל סופרייר דה בוזאר שבפריז. המלגה התקבלה בהמלצתו של בוריס שץ, שקיווה לתומו כי נסיעתו תסייע לשקם את חייו עם אשתו. למגינת לבו, בתו בת השש ואשתו הצטרפו לאמן הצעיר ועקרו עמו לפריז. שנתיים לאחר הפרדה כתב בין השאר: "עברו כבר שנתיים ימים - שתי שנות עינויים... איומה הייתה לי בדידותי... בכל מקום ראיתי את התינוקת שלי... אלוהי! הצילני נא מידי עצמי, שלח נא רוח ומרגוע ללבי"[5] באותה עת החלו פרעות בקישינב, אשר נטעו תחושת חוסר ביטחון בקרב יהודי אירופה וגם מעמדו של בוריס שץ כמורה וכאמן התערער. בשל הנסיבות הללו, החליט לעלות לארץ ישראל ולהקים בירושלים בית ספר לאמנות, הידוע היום בשמו בצלאל. בינואר 1906, עזב בוריס שץ את אירופה והגיע לישראל, הרחק מבתו האהובה. שנה לאחר מכן, בגיל 10, חוותה אנג'ליקה שץ נטישה נוספת. אנדריי ניקולוב זנח אותה ואת אמה ונסע בגפו לסופיה, שם התחתן עם אשה בשם פשה, עימה הביא לעולם 2 בנות. גם את האישה הזו נטש ברבות הימים, וארבעים יום לפני מותו נשא לאישה את האסיסטנטית שלו.

במהלך השנים הבאות, התנהלה מערכת היחסים בין אנג'ליקה ואביה באמצעות מכתבים ששלחו זו לזה, בה כונתה בשמות "לובה" ו"לובצ'קה". בעודה ילדה, פנתה לא אחת לאביה וביקשה ממנו שישלח לה כסף עבור שמלה שחפצה לקנות לכבוד מסיבת חג המולד, עבור מימון לימודי הפסנתר שהחלה בהם וכיוצא בזה. לעיתים אף מצאה לנכון להתלונן: "אתה שלחת לי שני פאונד במתנה, לא כמו ששולחים לבת, אלא אלוהים יודע למי. לא הוספת מילה, אך אתה יודע, אבא'לה, שאני לא מבקשת ממך, ושזה תלוי רק ברצון הטוב שלך אם לשלוח לי ללימודים או לא. בתך, לובה".[6] בשנת 1911, נשא אביה לאישה את ד"ר אולגה פבזנר, מורה לתולדות האמנות ומבקרת אמנות, עימה הביא לעולם 2 ילדים, זוהרה ובצלאל. באותה שנה נסע בוריס שץ לאודסה, והייתה זו הזדמנות עבורו לפגוש את בתו לראשונה מאז פרידתם. הראיות לפגישה שהתקיימה ביניהם נתמכות על ידי צילום, בו נראית אנג'ליקה ישובה על ברכי אביה ומכתב שכתבה לאביה בשנת 1922, בו היא מזכירה את הפגישה שנערכה ביניהם 11 שנים קודם.

נישואים ולידה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 נישאה אנג'ליקה בסופיה לרוברט ירחמיאל (מילה) מאירסון, בן למשפחה יהודית עשירה ממוצא רוסי שבבעלותה היו אדמות באזור חוף הים השחור בבולגריה. בעלה התפרנס מעסקים בתחום הנפט, ובבעלותו היה גם בית הארחה. בעקבות תבוסתה של בולגריה במלחמת הבלקן השנייה, איבדה משפחת מאירסון את אדמותיה וברחה לגרמניה. ייתכן כי הזוג נפגש לראשונה בבולגריה או בגרמניה, שם למדה אנג'ליקה באקדמיה לאמנות לאחר שהחליטה כי זהו יעודה בחיים. בשנת 1922 כתבה לאביה "... במכתבי האחרון כתבתי לך שמלאו לי עשרים וחמש, והחלטתי שבעשרים וחמש השנים הבאות אני חייבת להיות ציירת במלוא מובן המילה...", בהמשך המכתב ביקשה מאביה סיוע כספי להמשך לימודיה ואת המכתב חתמה במילים הבאות: "מנשקת גם את אחותי ואחי כתוב לי, בתך לובה".[7]

הזוג התגורר בהמבורג ברחוב רפסטר 2, ולאחר מכן עברו להתגורר בפריז, שם המשיכה אנג'ליקה ללמוד אמנות. בשנת 1923 עבר הזוג עם האם ג'ניה לברלין, שם כנראה נולד בנם ולדימיר־זאב. ממכתב שכתבה לאביה, עולה מסכת ייסורי הלידה שחוותה ב-22 ביוני 1923: "הלידה הייתה מאוד קשה. סבלתי 56 שעות. עוד מעט והיו צריכים להשתמש במלקחיים. הילד נולד עם חבל הטבור קשור פעמיים סביב צווארו. טוב שהוא התחיל לבד לבכות. נתנו לו כמה מכות והוא התעורר לחיים לגמרי".[8] כיוון שהיו אלה ימי השפל הכלכלי הגדול בגרמניה, למדה אמה של אנג'ליקה להפעיל מכונה לסריגת בגדי צמר כדי לסייע בכלכלת המשפחה. בעת הזו שלחה אנג'ליקה מספר מכתבים לאביה. באחד מהם היא התלוננה על מזג האוויר הקר השורר בגרמניה ועל חלומה לחיות עם משפחתה בפלשתינה, ובמכתב אחר כתבה על רצונה לבקר את אביה וביקשה ממנו עצות מעשיות כיצד לבצע זאת. בשנת 1925 עקרה המשפחה שוב מביתה ועברה להתגורר בפראג. באותה שנה בתחילת אפריל, הגיעה בגפה באונייה גנרל מצינגר לביקור בארץ ישראל שנמשך מספר חודשים. ידוע מעט מאוד אודות הביקור. המפגש עם אביה לו ייחלה לא עמד כנראה בציפיות שטוותה, שכן היא האשימה גם אותו בנטישתה: "במה אתה, אבי הביולוגי, יותר טוב מאנדריי שגידל אותי?". בצוואה שכתב בוריס שץ לפני מותו, התייחס למפגש עם בתו וכך כתב: "ואז, כאשר ראיתיך בזמן האחרון, את כמו ילדה קטנה לא הבינות והשלכת בפני את השאלה המרה, במה אני יותר אביך מאשר... אחרי הרבה שנים, כאשר גדלת והבינות בעצמך - השלכת את עצמך בזרועותיי, אנוכי אהבתיך בכל ליבי, אבל שוב לא יכולתי למלאות בו את מקום בתי הקטנה, אשר אנשים רעים גזלו מאיתי".[9] לתחושתה הקשה של אנג'ליקה נוספו גורמים נוספים: היא לא הוזמנה לטקס בר המצווה של בצלאל שהתקיים בעת ביקורה במקום, ולמעשה מעולם לא זכתה לפגוש את אחיה ואחותה. בצוואתו ביקש בוריס שץ כי תאהב את אחיה ואחותה וכי אין זו אשמתם כי הרחיקו אותם ממנה בזמן שהותה בארץ ישראל. עם חזרתה לפראג, המשיכה אנג'ליקה להקדיש את מרב זמנה ללימודי אמנות וליצירה. ייתכן גם כי למדה בשנת 1928, תקופה מסוימת בסורבון בפריז.

שני אירועים משמעותיים ליוו את חייה בשנים הבאות. אביה נפטר בשנת 1932 בדנוור שבקולורדו בעת שערך מסע לגיוס כספים עבור בית הספר בצלאל שנסגר באותה עת עקב קשיים כלכליים, ושנה לאחר מכן עברה משפחתה להתגורר באזור אחר בפראג, בשל מצבו הבריאותי של ולדימיר בנה.

מאז לידתו הקשה, לוותה התפתחותו של ולדימיר בקשיים. הוא היה ילד מסוגר וכנראה כבר מגיל צעיר החל לפתח ניצנים ראשונים של מחלת נפש שהחמירו בבגרותו. כשהיה בגיל 10, המליץ רופא המשפחה לעזוב את מרכז העיר ולהתגורר בחיק הטבע, בתקווה כי אוויר צח יסייע להרגיע את עצביו הרעועים. בשל כך, רכשה המשפחה טירה בלב יער בפראג ועברה להתגורר בה. הילד לא למד בבית ספר ומורים פרטיים היו באים כדי ללמד אותו בביתו. על פי עדויות, הוא היה ילד מחונן שהצטיין בנגינה בפסנתר, במתמטיקה ובאסטרונומיה.[10]

קריירה אמנותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חמאם טורקי, אנג'ליקה שץ, 1937
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

במהלך השנים הבאות החלה הקריירה האמנותית של אנג'ליקה לנסוק. ציוריה ופסליה הוצגו בתערוכות רבות. בשנת 1937 זכה ציורה חמאם טורקי, שהוצג בתערוכה בפריז, במדליית זהב (Grand Prix). כחלק מהתמסרותה לאמנות, נהגה לנסוע מדי פעם לצ'כוסלובקיה, שם נטלה חלק בהקמת 'איחוד האמנים החדש' – קבוצה שנהגה להיפגש תדירות ולדון בהתפתחות הציור המודרני באירופה. במגזין זווטי משנת 1937 נכתב כי "לובה שץ היא אמנית נדירה הפועלת בתוך הציר המרכזי של החיפוש האמנותי של קבוצה זו". בשנת 1939 הציגה את פסליה בתערוכת נשים אמניות בסופיה. עבודותיה זכו לסיקור אוהד בעיתון 'ליטרטוב גלאס' שבו נכתב: "התערוכה מציגה בעיקר פסלים של לובה שץ, אשר הייתה מוכרת עד אותה נקודת זמן כציירת. ניתן לראות את הכישרון האמיתי שלה וניתן לומר ללא כל ספק שהיצירות מעידות על היותה פסלת מלידה. הפסלים הם בעלי עיבוד מסיבי, תפיסה נפחית של עומק וצורה, הבנה עמוקה בנפח ובמהות הפסל". גם בעיתון הבולגרי בשפה הצרפתית 'לברולה בולגריה', נכתב באותה שנה: "אנו רואים בפעם הראשונה פסלים של האמנית, שהייתה ידועה עד כה כציירת של תמונות שמן, והפעם היא מצטיינת בפיסול בצורה מרשימה. נראה כי היא קיבלה את חינוכה האמנותי מאביה. היא פיתחה טעם מצוין כאמנית ופיתחה את ההבנה בפרופורציות של נפח וצורה..."[11] לאחר כיבוש פראג בידי הגרמנים, חזרה אנג'ליקה עם משפחתה לסופיה והביאה עמה 58 ציורים שציירה במהלך השנים. המשפחה השתכנה ברחוב אוברישנקה 9, ואנג'ליקה המשיכה להיות פעילה בחיי התרבות בעיר.

מחנות עבודה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940 התגרשו הזוג מאירסון שץ. תאריך הגירושין ונסיבותיהם אינם ידועים. שנה לאחר מכן, ב-1 במרץ 1941 נכנס הצבא הגרמני לבולגריה שהצטרפה למדינות הציר. כתוצאה מכך מודרו יהודי בולגריה מחיי התרבות ורבים מהם נשלחו למחנות עבודה, ביניהם אנג'ליקה שץ ובנה ולדימיר. בעיותיו הנפשיות של ולדימיר התעצמו במחנה העבודה בו שהה לאחר שחווה טראומה בעקבות הצתת מגורי היהודים במקום. אביו הצליח, לאחר משא ומתן עם השלטונות, לשחרר אותו והוא עבר להתגורר במשך שנה בביתם של קרובי משפחה, שם הסתגר באותה עת וסירב לצאת מהבית. בחודש דצמבר 1943, התירו ליהודי בולגריה לשוב לבתיהם וכאשר שוחררה בולגריה 9 חודשים לאחר מכן, ביקר דוד בן-גוריון בסופיה ונאם בפני יותר מ-10,000 איש מבני הקהילה היהודית, על חשיבות העלייה והקמת מדינת ישראל העצמאית.[12] ייתכן כי אנג'ליקה שץ נכחה באירוע, שכן היא החליטה לאחר מות אמה ג'ניה לעלות עם בנה לארץ ישראל ובשנות החמישים של המאה ה-20 אף ציירה בישראל את דיוקנו של דוד בן-גוריון, שהוצג בתערוכה בבית האמנים בתל אביב.

חייה בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנג'ליקה שץ - שניידר במרפסת ביתה ברחוב בזל בתל אביב

על פי הרישומים במסמך של הסוכנות היהודית לארץ ישראל – מחלקת העלייה, מופיעים שמותיהם של אנג'ליקה כאנג'לה שוורצמן ושם בנה כוולדימיר מאירסון, כמי שעלו לארץ ישראל בחודש ינואר 1948. לא ידוע מי היה אותו שוורצמן, בעלה השני של אנג'ליקה, שהתגורר על פי הרישומים ברחוב שלמה המלך 34 תל אביב. ייתכן כי היו אלה נישואין פיקטיביים שסייעו לעלייתה לארץ ישראל, שהייתה נתונה עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי.

בשנת 1951 נישאה אנג'ליקה בטקס נישואין צנוע לדן שניידר, אב לשתי בנות תאומות, שאשתו נספתה במחנה טרזיינשטט בצ'כוסלובקיה. הזוג עבר להתגורר עם ולדימיר בדירת שני חדרים ברחוב בזל 54 בתל־אביב בבניין שהיה שייך להסתדרות הציונים הכלליים, המשמש בהווה כמעונה של שגרירות מצרים בתל־אביב. מכיוון שהימים היו ימי תקופת הצנע, קיבל הזוג תלושי מזון שהוקצבו להם, עימם ניתן היה לקנות עוף, חמאה, סוכר, קפה ועוד. המשפחה נהנתה אף מאספקה סדירה של מזון, אותו נהג להביא להם חתנו של דן שניידר מהקיבוצים, להם סיפק מזון לבהמות עם המשאית שהייתה ברשותו.

אנג'ליקה מעולם לא למדה עברית ולא הצליחה להתערות במרקם החברתי והתרבותי של המקום. היא הייתה רשומה כחברה באגודת הציירים והפסלים בתל אביב, עסקה בציור ובפיסול והתפרנסה מעיצוב וציור כרזות קולנוע. אף על פי שעבודותיה הוצגו במספר תערוכות, היא לא זכתה בישראל באותן שנים להכרה משמעותית. בשנת 1951, הוצג רישום של גבר שיצרה באמצע שנות החמישים, במסגרת תערוכת אמני ישראל שנערכה במוזיאון תל אביב, ובשנת 1961, הציג המוזיאון עבודה נוספת שלה.

המשפחה היחידה עימה הייתה בקשר חם הייתה משפחתו של בעלה, שכן משפחת שץ המשיכה להתנכר אליה. קטי, בתו של דן שניידר שנשאה למוריס פוטש, הייתה אמו של שייקה פוטש פאר – אביו של דן פאר. בריאיון שנערך עם עיתון הארץ, אמר שייקה פאר על סבתו החורגת אנג'ליקה: "היא הייתה הסבתא היחידה שהכרתי... אנג'ליקה גידלה אותי. היא הייתה באה לבקר אותנו. כשאמא שלי נסעה לחו”ל, היא הייתה מבשלת ורוחצת אותנו". על יחסם לאנג'ליקה של זוהרה ובצלאל, ילדיו של בוריס ואולגה שץ, אמר: "הם נידו אותה, לא התעניינו בכלום. אמא שלהם, לפי דעתי, לא הסכימה שהם יהיו איתה בקשר והיא הייתה הרבה יותר מוכשרת מהם" (זהרה ובצלאל עסקו אף הם באמנות והציגו את עבודותיהם בתערוכות רבות).

מותו של ולדימיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו הנפשי של ולדימיר החמיר בישראל. על פי עדויות של בני המשפחה, אירע שהוא התהלך על מעקה הגג ברחוב בזל, תוך סיכון חייו וכי פשט את בגדיו נוכח עוברים ושבים ברחוב. בהמלצת הרופאים הוחלט לאשפזו ובחודש יולי 1953, הסיע סבו של דן פאר, את ולדימיר במכוניתו לבית החולים אברבנאל בבת ים, בתואנה כי הם נוסעים לטייל. ולדימיר אושפז בכפייה וב-26 באוגוסט, חודשיים לאחר יום הולדתו השלושים, נפטר בבית החולים ונטמן בבית העלמין קריית שאול. על פי גרסתה של אנג'ליקה בנה נפטר משחפת, אך משפחתה סברה כי התאבד. דורון לוריא ציין בספרו כי על פי בירור קצר שנערך בבית החולים בו אושפז ולדימיר, תיקו הרפואי "נעלם בנסיבות מסתוריות או לפחות לא נשמר". בלוויה של ולדימיר נכחה משפחתו המצומצמת. אביו, רוברט מאירסון שהתגורר באותה עת בסופיה, לא הצליח להגיע ללווית בנו, כיוון שהמשטר הקומוניסטי הערים קשיים על יציאתם של יהודים מהמדינה. שני אנשים נוספים לא נכחו בלוויה: זוהרה ובצלאל שץ, אחיה למחצה של אימו. במשך השנים, נהגה אנג'ליקה לפקוד את קבר בנה ולהתייחד עם זכרו.

מותם של דן שניידר ורוברט מאירסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בנובמבר 1966, נפטר דן שניידר והותיר את אנג'ליקה לאחר 15 שנות נישואין לבדה בדירה ברחוב בזל. הוא נקבר לצד בנה בחלקת הקבר המשפחתית שתכננה אנג'ליקה, ובין שני הקברים נותר אז קבר אחד פנוי, בו תיקבר שנים מאוחר יותר אנג'ליקה.

בשנת 1970 נאלצה אנג'ליקה לעזוב את הדירה ברחוב בזל, כיוון שהסתדרות הציונים הכלליים, שלה היה שייך הבניין, התעתדה למכור אותו למשקיע יהודי מגרמניה. אנג'ליקה עברה להתגורר בדירת 2 חדרים קטנה ברחוב ריינס 44, פינת רחוב גורדון. היא העבירה למשמרת את עבודותיה לאביו של דן פאר וביקשה ממנו שלא ימכור אותן. באותה שנה נפטר רוברט מאירסון, אביו של ולדימיר.

מותה של אנג'ליקה שץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 במאי 1975, כאשר אנג'ליקה הייתה בת 78, נלקחה לבדיקת אק"ג שגרתית בבית החולים בילינסון, על ידי אביו וסבו של דן פאר. תוצאות הבדיקה היו תקינות לחלוטין, אך בעת ההמתנה לתוצאות בכתב לקתה בדום לב ונפטרה. ללוויה הגיע בצלאל עם אשתו, ואילו אחותו זהרה שהתה באותה עת בארצות הברית. סבו של דן פאר סיפר כי "למרות הנתק רב השנים השניים עמדו בצד ולא ניסו ליצור קשר עם איש[13]". אנג'ליקה נטמנה בין בעלה ובנה ובמשך שנים רבות נשכח קיומה. תכולת דירתה נמכרה, אך ציוריה, גלויות משפחתיות ומספר תבליטי גבס שקיבלה מאביה, נשארו ברשות המשפחה ו"נקברו" אף הם בבוידעם בבית אביו של דן פאר. 5 חודשים לאחר מותה נולד נינה החורג דן פאר ו-35 שנים מאוחר יותר, בעקבות גילוי הציור של אנג'ליקה הנער התימני, החליט לעשות "צדק היסטורי" ולהשיב את סבתו לחיים דרך ציוריה.

נער תימני - המפתח לחשיפת חייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נער תימני, אנג'ליקה שץ, 1925, ישראל

בשנת 2010, קיבל דן פאר מייל ממיכאלה סיידנברג, אוצרת המוזיאון היהודי בפראג, אליו צורף הציור "נער תימני" החתום בשם אנג'ליקה שץ מאירסון, וכן בקשתה לקבל פרטים אודות הציירת ועבודותיה. הציור הגיעה לידיה של האוצרת במקרה והיה במצב גרוע ביותר. לאחר שעבר רסטורציה, נסעה האוצרת לישראל כדי להתחקות אחר עקבותיה של הציירת, בארכיונים ובמוסדות אמנות שונים. ביקורה בישראל היה לשווא, והיא חזרה לארצה בידיים ריקות. רק לאחר זמן מה הצליחה לאתר את כתובתו האלקטרונית של דן פאר ומכאן ואילך, המשיך דן פאר במסע חקירה שנמשך כשנתיים וחצי. תחילת המסע החל בחיפוש אחר עקבותיה באתר שושלת שץ, אך לדבריו של דן פאר נכונה לו הפתעה: "לא מצאתי כל אזכור לאנג'ליקה שץ או ליצירותיה... התפלאתי והתחלתי להריח כאן סוד". בהקדמה לספר בת אבודה, כתב דן פאר, כי כבר מילדותו נמשך לציורי השמן של אנג'ליקה שץ, שהיו תלויים על קירות ביתו. "אני זוכר איך הייתי מתבונן בציורים ומגלגל על הלשון את השם : אנ־ג'־לי־קה. היה לי ברור שמתישהו אנסה לברר פרטים עליה אצל הוריי, אבל החיים לוקחים אותנו הרבה פעמים למקומות אחרים".

אזכור אקראי של אנג'ליקה בקטלוג שכתב דורון לוריא לפני שנים, הביא ליצירת קשר בין השניים. באותה עת, דורון לוריא לא ידע מה אירע בגורלה והוא המליץ לדן פאר לתחקר את אביו. בתחילה סירב האב לשתף פעולה. פאר אמר כי "הוא לא הבין מדוע נזכרתי באנג'ליקה אחרי שנים כה רבות. דווקא הסירוב שלו הגביר את סקרנותי". התוצאה מהלחצים שהופעלו על האב, הביאה לגילוי יצירות מאובקות של בוריס שץ במחסן בחצר ולגילוי התמונות של אנג'ליקה בבוידעם. "גיליתי תחילתם של חיים אבודים. גלילי בד יבשים – ציורים, שחלקם התפוררו לי בידיים". לדברי האב, הוא אפסן את הציורים בבוידעם, כיוון שלא נותרו קירות פנויים בביתו.

דן פאר זימן את דורון לוריא לבחון את הציורים וכך החלה לנבוט תערוכתה של אנג'ליקה שץ במוזיאון תל אביב, לאחר שעברו שיקום במעבדת הרסטורציה של המוזיאון ותחילתו של חיפוש אחר עקבותיה האבודים של אנג'ליקה שץ. ציור הנער התימני, שבעטיו החלו להתגלות סודותיה של משפחת שץ, מהווה עדות נוספת לביקורה של אנג'ליקה שץ בישראל בשנת 1925, שכן על הציור מופיעה החתימה "אנג'ליקה מאירסון שץ, ירושלים 1925". בעקבות ציור זה וגילוי אוסף הציורים בבית האב, בילה דן פאר בארכיון הציוני בירושלים, שם מצא תיקייה הנושאת את הכותרת "מכתבים לבוריס מבני משפחה", בה התגלו עשרות מכתבים בצרפתית וברוסית ששלחה אנג'ליקה לאביה, החל מילדותה, דרך נישואיה ועד למותו של אביה. כתובות המגורים בבולגריה, שהופיעו על המכתבים היו היעד הבא של דן פאר. הוא טס לבולגריה ומצא בני משפחה שבביתם היו תלויים ציורים של אנג'ליקה שץ. וכך, על פי דבריו של דן פאר: "במשך שנתיים הפכה אנג'ליקה לחלק בלתי נפרד מחיי. חיפשתי פיסות מידע עליה, על חייה המורכבים ועל אביה בוריס שץ שכה מוכר בארץ כאבי האמנות הישראלית".

ציוריה של אנג'ליקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורון לוריא מניח כי רוב ציוריה של אנג'ליקה שץ נותרו באירופה וכי חלק מהם אבדו. בפרק "ציוריה של אנג'ליקה", ציין כי הופיעו שלושה ציורים שציירה, במכירות פומביות בפראג. עוד כתב כי היא ניזונה מסגנונות שונים ומציירים שונים ובשל כך יצירתה משקפת למעשה סגנון אקלקטי שבגינו קשה לזהות סגנון ייחודי משלה.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ישנן שתי גרסאות לתאריך לידתה ולמקום הולדתה. ראו לוריא - הערת שוליים של המחבר בעמוד 12. כמו כן, לדברי המחבר, כפי שנמסרו בעל-פה, ייתכן כי הלידה עצמה התרחשה אמנם בז'נבה, מאחר שהיה שם בית חולים מודרני יותר מאשר בסופיה.
  2. ^ לוריא, עמוד 14
  3. ^ קשלס, חיים, דורות הראשונים, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 64-65
  4. ^ אתר למנויים בלבד אביבה לורי, הבת האבודה של מייסד בצלאל נחשפת, באתר הארץ, 4 בינואר 2013
  5. ^ לוריא, עמוד 22
  6. ^ לוריא, עמוד 28
  7. ^ לוריא, עמוד 145
  8. ^ לוריא, עמוד 31-32
  9. ^ לוריא, עמוד 36
  10. ^ לוריא, עמוד 43
  11. ^ לוריא, ראו הערת שוליים של המחבר, עמ' 60
  12. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 69-70
  13. ^ לוריא, עמוד 117