iBet uBet web content aggregator. Adding the entire web to your favor.
iBet uBet web content aggregator. Adding the entire web to your favor.



Link to original content: http://he.m.wikipedia.org/wiki/קוזימה_וגנר
קוזימה וגנר – ויקיפדיה
ויקיפדיה

קוזימה וגנר

סופרת גרמניה

קוזימה וגנר (בגרמנית: Cosima Wagner; 24 בדצמבר 1837 – 1 באפריל 1930) הייתה אשתו של ריכרד וגנר, וממייסדי פסטיבל ביירוית, המוקדש בעיקר לביצוע האופרות של וגנר. לאחר מותו הקדישה את חייה לקידום יצירותיו האופראיות והספרותיות. במרוצת השנים זיהו פרשני אופרה רבים בקוזימה את ההשראה ליצירותיו המאוחרות של וגנר, דוגמת האופרה "פרסיפל".

קוזימה וגנר
Cosima Wagner
דיוקן של קוזימה וגנר, צויר על ידי פרנץ פון לנבאך, 1879
דיוקן של קוזימה וגנר, צויר על ידי פרנץ פון לנבאך, 1879
דיוקן של קוזימה וגנר, צויר על ידי פרנץ פון לנבאך, 1879
לידה 24 בדצמבר 1837
בלאג'ו, ממלכת לומברדיה-ונציה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 באפריל 1930 (בגיל 92)
ביירוית, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה פרנצ'סקה גאטנה קוזימה ליסט
מקום קבורה Wahnfried עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ריכרד וגנר (25 באוגוסט 1870–13 בפברואר 1883)
הנס פון בילו (1859–1869) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים זיגפריד וגנר, דניאלה פון בילו, אווה וון בילוב, איזולדה וגנר, בלנדין גראבינה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קוזימה הייתה בתם של הפסנתרן והמלחין ההונגרי-גרמני פרנץ ליסט ומארי ד'אגו. בשנת 1857 היא התחתנה עם המנצח הנס פון בילו, ונולדו להם שני ילדים. ב-1863 התאהבה בריכרד וגנר, שהיה מבוגר ממנה ב-24 שנים, והתגרשה מפון בילוב. וגנר וקוזימה התחתנו ב-1870. ב-1876 פתח הזוג את העונה הראשונה של פסטיבל ביירוית, שנועד להציג את מכלול יצירותיו של וגנר. ב-1883 מת וגנר מהתקף לב. קוזימה הקדישה את השנים הבאות של חייה לניהול הפסטיבל, הרחיבה את הרפרטואר שלו, והפכה אותו לאירוע מרכזי בתחום המוזיקה הקלאסית. בתקופתה התנגדה לחידושים תיאטרליים בפסטיבל ודבקה בהפקות המקור של וגנר. בדומה לו אף היא שמה את הדגש במיצגי האמנות שהעלתה על העליונות התרבותית של הגזע הארי ועל אנטישמיות.

שנותיה הראשונות

עריכה
 
פרנץ ליסט, אביה של קוזימה
 
קרוליין צו זיין ויטגנשטיין, עם בתה, מארי. השפעתה על חינוכה של קוזימה הייתה רבה.

במאה ה-19 שלט הזרם רומנטי על המוזיקה הקלאסית האירופאית. בתקופה זו, מלחינים רבים שאפו לפרוץ את כבלי הקונוונציות והאידאילים הישנים של התקופה הקלאסית, וליצור מוזיקה רגשנית ועדכנית. התקופה הרומנטית הושפעה מהמהפכה הצרפתית. לא עוד אופרות סימפוניות וקאמריות. את מקומן תפסו אופרות ווקאליות וגרנדיוזיות, בעלות קטעי מחול ומקהלה. בתקופה הרומנטית, התחדד רגש הלאומיות, וביצירות רבות השתמשו במוטיביים גזעניים ואף אנטישמיים.

בינואר 1833 פגש אביה של קוזימה, פרנץ ליסט, את מארי ד'אגו, אשת חברה פריזאית, שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים. אביה של ד'אגו היה אציל צרפתי, הרוזן דה פלאוויני, ואילו אמה באה ממשפחת בנקאים ידועת-שם בפרנקפורט, גרמניה.[1] מארי הייתה נשואה לרוזן הצרפתי ד'אגו וילדה לו שתי בנות, אך מאסה בנישואיה. היכרותה עם ליסט העמיקה הודות לתחומי העניין האינטלקטואליים המשותפים לשניהם, ובמרץ 1835 ברחו ליסט וד'אגו מפריז לשווייץ, אדישים לשערורייה שחוללו יחסיהם בחברה הגבוהה. ב-18 בדצמבר של אותה שנה נולדה בתם הראשונה, בלנדין-רשל.[2][3][א] בשנתיים הבאות נסעה המשפחה ברחבי העולם בעקבות קונצרטים רבים של ליסט. בשלהי 1837 ילדה מארי בקומו, איטליה, את בתם השנייה, קוזימה. שמה המלא של קוזימה, פרנצ'סקה גטנה קוזימה, נגזר משמו של הקדוש הנוצרי קוסמאס.[4] קוזימה הושארה, יחד עם אחותה אצל המינקת, ואילו ליסט ומארי המשיכו להופיע באירופה. בנם השלישי, דניאל, נולד ב-9 במאי 1839 בוונציה.

בשנת 1839 סיכנה מארי את מעמדה החברתי וחזרה לפריז לטפל בבנותיה. תקוותיה להחזיר את מעמדה הגבוה בעיר נופצו, כאשר לא הוכרה כאימן של הילדות. כפתרון, מארי רשמה את הבנות בחזקת אימו של פרנץ, אנה ליסט. השתיים עברו לביתה של אנה בפרוורי פריז, ואילו דניאל נשאר וגדל בוונציה. בשנות ה-40, התקררו היחסים בין מארי לפרנץ, ואמצעי התקשורת היחיד שעבד בין השניים היה דיווח באמצעות גורם שלישי.[5] בשנת 1845, אסר ליסט על קוזימה ובלנדין-רשל לדבר עם אימן. מארי האשימה את ליסט בגניבת בנותיה, אך ליסט המשיך לתבוע את זכותו להחליט על עתידן של הבנות. מארי ויתרה, ולא ראתה את בנותיה במשך חמש שנים.[6]

ב-1850, לאחר חמש שנות ניתוק בין מארי לבנותיה, עבר דניאל, הבן הצעיר, לבתה של אנה.[7] הביוגרף של קוזימה, ג'ורג' ריצ'רד מארק, תיאר את אנה כאישה מהמעמד הבינוני, לא משכילה אך לבבית.[8] על אף שליסט ניהל את הקשר עם ילדיו מרחוק, הוא דאג לכלכלתם וללימודיהם. קוזימה ואחותה נשלחו לבית הספר הפרטי של מאדאם פטרסי, ודניאל נשלח אל התיכון על שם בונאפארט בטולוז. בשנת 1847, פגש ליסט את הנסיכה קרוליין צו זיין ויטגנשטיין, אשתו של אציל גרמני שהתגורר ברוסיה. בסתיו 1848, התאהבו השניים, ואף שלא התחתנו בילו את שארית חייהם יחד. ויטגנשטיין עזרה לליסט בגידול ובטיפוח הבנות.[9] שתי הבנות היו כפופות לתוכנית הלימודים של פטרסי במשך ארבע שנים.[10] ב-10 באוקטובר 1853, הגיע ליסט לדירתה של פטרסי, שם נפגש עם בנותיו לראשונה מזה שמונה שנים. אל ליסט התלוו שני מלחינים נוספים: הקטור ברליוז וריכרד וגנר. בניסיון ליצור רושם טוב, קרא וגנר לעמיתיו להצטרף אליו בשירת קטעים מאופרה שעמד בהלחנתה. לימים, הייתה אופרה זו ליצירה המפורסמת "דמדומי האלים".[11] במפגש זה היו נוכחות הבנות, בלנדין-רשל וקוזימה, אך התרשמותו היחידה של וגנר מהן הייתה, שהן ביישניות מאוד.[11]

נישואים עם הנס פון בילוב

עריכה
 
דיוקן של הנס פון בילוב

בשנת 1855 גמלה בלבו של ליסט החלטה לעבור לברלין, מחשש שייווצר חיבור אם–בת עמוק בין בנותיו לבת זוגו, ויטגנשטיין. ליסט חשק במעבר בשל אילוצי המרחק בין עבודתו לבנותיו.[12] השתיים גרו אצל פרנציסקה פון בילוב, אמו של הנס פון בילוב, שהיה מתלמידיו המצטיינים של ליסט. הוא הצטרף לכיתתו לאחר שהשתתף בשירת האופרה "לוהנגרין" של ריכרד וגנר, שיהיה לימים בעלה השני של קוזימה. ליסט האמין כי בילוב יהיה לאחד המוזיקאים המחוננים ביותר של התקופה הרומנטית.[13] הוא לקח אחריות מלאה על לימודי המוזיקה של הבנות, בעת שפרנציסקה דאגה לכלכלתן ולחינוכן.[14] בילוב התרשם מיכולותיה של קוזימה כפסנתרנית, ואף השווה אותה לאביה. ב-18 באוגוסט 1857, לאחר שנתיים בהן הסתירו את הקשר הזוגי ביניהם, התחתנו קוזימה ובילוב בקתדרלת הדוויג הקדושה. בירח הדבש נפשו השניים בציריך וביקרו את וגנר בביתו.[15] בשנה שלאחריה ביקרה קוזימה את ריכרד לבדה והשניים החלו לפתח קשר רומנטי סודי.[16]

קוזימה, שגדלה בתרבות הפריזאית, התקשתה להסתגל לחיים בברלין, שהייתה אז פרובינציאלית יותר מפריז.[17] ניסיונותיה להתחבר עם החברה הגרמנית המקומית נחלו כישלונות, ואף הרעו את המצב משהיה. בתחילת שנותיה כאשתו של בילוב הרבתה להתעניין בקריירה שלו, על אף שלא נכח בביתם במרבית ימות השבוע, ועודדה אותו להרחיב את פעילותו להלחנה. במקרה אחד אף הגישה לו תקציר לאופרה על סיפורם של מרלין והמלך ארתור, יוזמה שלא זכתה לראות אור בסופו של דבר.[18] לוח הזמנים הצפוף של פון בילוב הותיר את קוזימה גלמודה לתקופות ארוכות, בהן עבדה כמתרגמת עבור המגזין הצרפתי Revue germanique.[19] בדצמבר 1859 מת אחיה הצעיר, דניאל, בגיל 20. ב-12 באוקטובר 1860 ילדה לפון בילוב את בתם הראשונה, דניאלה (לזכרו של דניאל).[20] ב-1862 החלה תקופת אבלות נוספת בחייה, לאחר שאחותה הגדולה, בלנדין-רשל, נפטרה במהלך לידת בנה. היא הייתה נשואה לאמיל אוליבייה, עורך דין פריזאי שכיהן כראש ממשלת צרפת. כשנה לאחר מכן, נולדה בתה השנייה של קוזימה, בלנדין אליזבת ורוניקה טרזיה. בדומה לדניאלה, גם אליזבת נקראה על שם אחותה של קוזימה.[21]

פון בילוב ראה עצמו מחויב לאופרות של וגנר; בשנת 1858, נטל על עצמו כתיבת פרטיטורה ווקאלית עבור "טריסטן ואיזולדה", ובשנת 1862 הכין העתק נאמן למקור של "אמני השירה מנירנברג". בין בני הזוג בילוב לווגנר התפתחו קשרי ריעות, ובקיץ 1862 עברו לגור יחדיו במטרה לקדם ולהקל על תהליך כתיבת האופרות. באוקטובר 1862, ממש לאחר מותה של בלנדין, חלקו פון בילוב ווגנר את חובות הניצוח בקונצרט בלייפציג; וגנר תיעד ברשומותיו, כי תוך כדי חזרה, "הייתי נתון בהתרגשות עליונה למראה קוזימה [...] היא נראתה לי כמי שירדה מעולם אחר". בעת ההיא היה עולמו הרגשי של וגנר נתון בסבך יחסים מורכבים; מחד, היה עדיין נשוי לאשתו, מינה פלנר (שמתה ב-1866) והיה מעורב בכמה פרשיות אהבים צדדיות, ומאידך, החל לפתח קשר רומנטי עם קוזימה, שהצטרפה לפון בילוב במעבר הדירה.[22] ב-28 בנובמבר 1863, ביקר וגנר בברלין ובשעה שפון בילוב היה עסוק בחזרה לקונצרט נסעו הוא וקוזימה לבדם ברחובות העיר ברלין והתוודו זה בפני זו על אהבתם.[23]

נישואים עם ריכרד וגנר

עריכה
 
המשכן "טריבשן", מקום מגוריה של קוזימה בין השנים 1866–1872

מינכן וז'נבה

עריכה

בשנת 1864 חל שינוי במעמדו הכספי של וגנר, לאחר שלודוויג השני, מלך בוואריה, שילם את חובותיו והעניק לו קצבה נדיבה.[24] לודוויג סיפק לווגנר (ולבילוב וקוזימה שהתלוו אליו) בית צנוע על גדות אגם שטרנברג (אנ') ומשכן מפואר במינכן.[25] ביוזמת וגנר מונה בילוב לפסנתרן הראשי של לודוויג, תפקיד מכובד שרבים חפצו בו.[26] בילוב וקוזימה עברו לבית גדול, בסמוך למשכנו של וגנר, כדי שקוזימה תוכל לעבוד כמזכירתו. מ-29 ביוני 1864 בילו וגנר וקוזימה שבוע יחדיו על גדות האגם, בטרם הגעתו של בילוב ב-7 ביולי. לדברי עוזרת ביתו של וגנר, אנה מראזק, התפתח הקשר הרומנטי בין השניים תוך העבודה על כתיבת אופרה חדשה.[25] עוד אישרה מראזק, כי לאחר שבילוב הצטרף אל השניים, קוזימה ישנה לצד וגנר במשך ימים רבים.[27] ב-10 באפריל 1865, נולדה בתם המשותפת הראשונה של השניים, איזולדה. בילוב לא התנגד לכך, וראה בגידול הילדה מעשה שליחות. ברשומות הגרמניות נרשמו בילוב וקוזימה כאפוטרופוסים החוקיים של איזולדה.[28][ב] וגנר השתתף בטקס הטבילה של איזולדה.

 
ריכרד וגנר וקוזימה בתצלום, 1872

במקביל לתמיכתו של המלך, עוררה דמותו של וגנר מחלוקות בקרב העם הבווארי. נסיונותיו להשפיע על המלך לודוויג לפטר שרים בממשלתו, שלא נכנעו לרצונו ולדרישות של וגנר, הביאו להחתמת עצומה נגדו. העצומה, בחתימת ארבעת אלפים מאזרחי בוואריה, הוצגה לפני המלך. בשיאה של הפרשה דרש וגנר לפטר את מזכיר הממשלה של לודוויג ואת ראש ממשלת בוואריה. לבסוף, לודוויג גירש את וגנר ואת קוזימה מבוואריה[30] אך המשיך לתרום ולהעניק לזוג כספים. לאחר מספר חודשי גלות הגיעו השניים לז'נבה. הם נסעו יחדיו לעיר לוצרן, שם מצאו משכן עצום ומפואר בשם "טריבשן". וגנר ביקש הלוואה בסכומי עתק מלודוויג, וב-15 באפריל היה לבעל הבית.[31]

לאחר חתימת חוזה השכירות הזמין ונגר את בילוב וילדיו להתארח בביתו.[32] הם בילו בביתו של וגנר במשך הקיץ. בשלב זה לא היה אפשר עוד להסתיר מבילוב את טיב היחסים שנרקמו בין קוזימה לריכרד.[33] ב-17 בפברואר 1867, נולדה בתם השנייה של קוזימה ווגנר, אווה. גם לאחר שגילה את טיבם האמיתי של היחסים בין השניים, שמר בילוב אמונים לווגנר וליצירותיו; הוא מונה למנהל המוזיקלי של אולם האופרה הגדול במינכן, ואף נטל עליו את ההכנה לבכורה של אמני השירה מנירנברג. באוקטובר 1868, ביקשה קוזימה גט מבילוב, אך זה לא הסכים.[34][35] ביוני 1869, לאחר הולדת הילד השלישי של וגנר, הסכים בילוב לתנאי הגירושין.[36] בהסכם הגירושין כתב: ”החלטת [קוזימה] להקדיש את ליבך ואהבתך ליישות נעלה יותר ממני. אינני מתכוון למרר את חייך, לכן אני מסכים”.[37] ההליכים המשפטיים הסתיימו באופן רשמי ב-18 ביולי 1870 בבית המשפט של ברלין.[38] בתום ההליכים, ניתק בילוב את הקשר עם השניים.[39]

פסטיבל ביירוית

עריכה
  ערך מורחב – פסטיבל ביירוית

ייסוד הפסטיבל

עריכה

השערוריות הפוליטיות שחגו סביב וגנר לא פסקו גם לאחר עזיבתם. דודו של לודוויג, הנסיך קראל, העיב על מעמדו של וגנר, והביא לגירוש הזוג ממינכן, שם חפצו להקים את הפסטיבל במקור. בעבר, בדקו וגנר וקוזימה את האפשרות לייסד את הפסטיבל בנירנברג, שכן הייתה מקום האירועים של האופרה "אמני השירה מנירנברג". לבסוף, בחרו השניים בביירוית, שלזכותה עמדו שלושה יתרונות ברורים; ראשית, היה בעיר בית אופרה רחב היקף ומפואר, שהאקוסטיקה בו הייתה ללא דופי. שנית, העיר ביירוית נמצאת בתחום שבו החזיק וגנר בזכויות הביצוע ליצירותיו, לאחר שמכר את חלקן ב-1864, כדי להיחלץ ממצוקותיו הפיננסיות.[40] שלישית, העיר חסרה חיי תרבות שוקקים, שיכלו להתחרות ביצירותיו של וגנר. ההערכה הייתה, כי הפסטיבל יהיה מקור התרבות של העיר, ויהיה סמלה המוכר ביותר.[41]

באפריל 1871, באו וגנר וקוזימה לביירוית לצורך סידורים פיננסיים. לאחר בחינה מקרוב, לא היו בני הזוג מרוצים מממדי בית האופרה, שלא התאים לתזמורות הגדולות שהיו מרכיב מרכזי באופרות של וגנר. כיוון שלודוויג סירב לעזור, גילו ראשי עיריית ביירוית נכונות לסייע לווגנר בשיפוץ המבנה, והשקת הפסטיבל נקבעה לשנת 1873.[42] מועד תחילת השיפוץ התעכב, והתאריך המוצע להשקת הפסטיבל נדחה. באביב 1873, עמד פרויקט הפסטיבל על סף קריסה, וב-1874, לאחר תחינות רבות מהזוג, נענה המלך לודוויג לבקשת הסיוע, והזרים סכומי עתק לטובת הפרויקט.[43] בנוסף לשיפוץ משכן האופרה, תוכנית הבנייה כללה בין היתר את ייסוד המבנה "ואהנפריד", ששימש למגורי קוזימה ווגנר.[44] תהליך השיפוץ תם ב-1875, ומועד ההשקה החדש נקבע לשנה הבאה.[45]

בתקופה זו, הודתה קוזימה בפני אביה, כי המירה את השתייכותה הנוצרית מן הקהילה הקתולית לקהילה פרוטסטנטית, יותר מתוך רצון לשמור על סולידריות בינה לבין וגנר, שהיה פרוטסטנט, מאשר מנטיית לב דתית.[46] ב-31 באוקטובר 1872, השתתפה קוזימה בטקס התפילה הפרוטסטנטי הראשון שלה.[47]

הפסטיבל הראשון

עריכה
 
משפחת וגנר ואורחים נוספים בפסטיבל הראשון. קוזימה נמצאת בצד השמאלי של התמונה, וגנר מאחוריה וליסט יושב ליד הפסנתר

במרץ 1876, בעת שהזוג טייל בברלין, הובאה לקוזימה הידיעה על מות אמה, מארי ד'אגו. קוזימה לא הצליחה להגיע להלווייתה, וכתבה לבתה דניאלה את תחושות אבלה: ”לא נותר לי עוד אלא להתאבל על האישה שהביאה אותי לעולם”.[48]

מיוני ואילך, רשומות היומן של קוזימה מעידות כי נסעה למקומות רבים ברחבי אירופה, במטרה להכין את התפאורה לפסטיבל הראשון.[49] באוגוסט 1876, אורחים רבים החלו לבקר במשכן, שנפתח למבקרים. בין האורחים ניתן למנות את המלך לודוויג, שבא להתרשם מן התפאורות והתלבושות בחזרות הגנרליות מ-6 עד ל-9 באוגוסט (אך פרש אחריהן וחזר רק להצגה האחרונה), את וילהלם הראשון, קיסר גרמניה, פדרו השני, קיסר ברזיל ורבבות בני אצולה ממשפחות המלוכה האירופאיות.[50] בנוסף לפוליטיקאים, גם אנשי המוזיקה הקלאסית נמנו ברשימת האורחים, דוגמת אנטון ברוקנר, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, קאמי סן-סנס, ואביה של קוזימה, פרנץ ליסט.[51] באותו הפסטיבל, נכחה המאהבת הסודית של וגנר, ג'ודית גוטייה. קוזימה לא ידעה באותה העת על היחסים הרומנטיים של וגנר עם גוטייה.[ג]

הפסטיבל נערך ב-13 עד 30 באוגוסט. מבחינה אמנותית, הפסטיבל הורכב משלושה מחזורים, כולם תחת המנצח הנס ריכטר.[53][ד] הפסטיבל נחל הצלחה יוצאת דופן – "יצירות אלוהיות נוגנו בביירוית", כתב אדוורד גריג, שבא לפסטיבל כמבקר מוזיקה מטעם העיתון הנורווגי.[54] מבחינה רווחית, היה הפסטיבל כישלון, ועברו עוד שנים אחדות עד שהחל להיות רווחי. על אף שהפסטיבל סבל מבעיות כלכליות בשנותיו הראשונות, החזיק מעמד בזכות תמיכה מתמשכת של חסידי וגנר, ביניהם לודוויג, בילוב וריכטר, שתרמו את מלוא הכנסותיהם לפסטיבל. התרומות לא הספיקו, והזוג נאלץ לפתוח את שערי הפסטיבל לפני קהל אופרה רגיל, שהיה בזוי בעיניהם.[55]

פרסיפל

עריכה
 
הרמן לוי, מנצח יהודי שניצח על האופרה האנטישמית "פרסיפל"
  ערך מורחב – פרסיפל (אופרה)

לאחר שוגנר וקוזימה החזירו את חובותיהם, הם עזבו את ביירוית ונסעו לוונציה, שם נשארו עד דצמבר. במהלך החופשה, צבר הפסטיבל גירעון כספי; הגירעון הכספי וחוסר שביעות הרצון של וגנר מהפסטיבל הראשון, מנעו את האפשרות לפתיחת הפסטיבל בשנית. וגנר אף שקל לוותר על הפרויקט בביירוית לגמרי.[56] לאחר הבילוי בוונציה, הזמינו את וגנר וקוזימה לנצח על קונצרטים מקומיים בלונדון, ובכך לצמצם את הגירעון שצבר הפסטיבל. בלונדון, פגשו השניים את הסופרת ג'ורג' אליוט, את הסופר רוברט בראונינג ואת הצייר אדוארד ברן-ג'ונס (אנ') (שצייר מספר דיוקנאות של קוזימה). ב-17 במאי, הוזמן הזוג וגנר לארוחה חגיגית בטירת וינדזור במעמד המלכה ויקטוריה.[57]

העבודה באנגליה הכניסה די כסף להחזיר את הלהט לעיני וגנר בכל הנוגע לפיתוח הפסטיבל. עם שובו לביירוית החל לעבוד על האופרה "פרסיפל", שתהיה האופרה האחרונה של וגנר.[56] פרויקט זה העסיק את וגנר כחמש שנים. על פי יומנו של וגנר, אלמלא קוזימה לא הייתה נכתבת האופרה, והיא הייתה לו השראה בעת הכתיבה.[58] ב-1878, תרם לודוויג מענק כספי נוסף, שהסדיר את חובם של וגנר וקוזימה.[59] ב-25 בדצמבר, לרגל יום הולדתה, שכר וגנר תזמורת שתנגן את ההקדמה של פרסיפל.[60] במהלך חמש שנות הכתיבה, סבל וגנר סבל מפרכוסי-לב. ב-1880, הכריז כי פסטיבל ביירוית הבא לשנת 1882 יוקדש כולו ליצירה החדשה, פרסיפל.[61] כתנאי למימון הפסטיבל דרש לודוויג כי הוא יתקיים בביירוית בלבד, וכי הקאפלמייסטר הרמן לוי, ינצח על המהדורה. וגנר וקוזימה התנגדו בתוקף לכך שהניצוח על האופרה הטעונה במוטיבים נוצריים רבים יופקד בידיו של יהודי, והביע את התנגדותו זו בפני המלך לודוויג. כתחליף העלה את הרעיון, כי לוי יתנצר לפני כן, אך זכה לסירוב. בתשובתו לווגנר ענה לודוויג כי "כל בני האדם הם אחים בבסיסם", אך וגנר הפגוע ענה, כי לדעתו "הגזע היהודי הוא אויב מולד של האנושות".[62][63] על אף ההתנגדות, לוי ניצח על האופרה וזכה לשבחים ממבקרי המוזיקה הקלאסית.[64] בעונה השנייה של הפסטיבל, הוצגה "פרסיפל" 16 פעמים. בהופעה האחרונה של האופרה, ב-29 באוגוסט, ניצח וגנר בעצמו על המערכה האחרונה.[65] הפעם, בניגוד לפסטיבל הבכורה, היה הפסטיבל רווחי מאוד, ווגנר וקוזימה היו מרוצים מאוד הן מהבחינה האמנותית והן מהבחינה הכלכלית.[66] הביקורת השלילית היחידה על הפסטיבל נכתבה על ידי פרידריך ניטשה, שהיה בעברו חבר טוב של וגנר וקוזימה. ניטשה ראה בפרסיפל אופרת "תועבה", בניהולה של קוזימה. הוא כתב כי קוזימה אחראית לכישלון הפסטיבל, כיוון שהייתה ממוצא פריזאי והבנתה בתרבות המוזיקה הגרמנית הייתה דלה.[56]

חיים בוונציה ומותו של ריכרד וגנר

עריכה
 
קא' ונדראמין קאלרגי, מקום מותו של וגנר

לאחר העונה השנייה של הפסטיבל, חזרה משפחת וגנר לוונציה, שם שכרו את קא' ונדראמין קאלרגי למרגלות התעלה הגדולה.[67] מצבו הבריאותי של וגנר החל להידרדר, ובחודשי הסתיו והחורף אף נזקק לטיפול רפואי. פרכוסי לבו תכפו מאוד, עד שב-16 בנובמבר 1882, ציינה קוזימה ביומנה כי "ריכרד לא הזדקק לטיפול רפואי ביום הזה".[68] ב-12 בפברואר 1883, רישומה האחרון של קוזימה ביומנה מציין שוגנר, קרא את הרומן "Undine" ניגן את "זהב הריין".[69] באותה העת, נודעה ברבים רכילות כי וגנר ניהל רומן קצר עם קארי פרינגל, זמרת סופרן, ממצבת השחקנים של פרסיפל. לפי יומנה של בתם איזולדה, ב-13 בפברואר 1883, גערה קוזימה בווגנר והשניים התעמתו.[70] בחצות היום, טייל וגנר בגינתו ולקה בהתקף לב חריף, שהוביל למותו.[71] קוזימה ישבה אבלה לצד גופתו של וגנר למשך 24 שעות, וסירבה לשתות או לאכול.[ה] בתהליך החניטה התאבלו קוזימה וילדיה על לכתו, והיא אף ביקשה מבנותיה לגזור את שיערן.[72] במשך יומיים, נסעו קוזימה וילדיה להלוויה של וגנר, שנערכה בגן המתחם של פסטיבל ביירוית. קוזימה לא יכלה לשאת את הצער והאבל בליבה, ובמשך כל הטקסים ומסע הלוויה הסתגרה בבית.[72] במשך חודשים שלמים נשארה בבית ולא התראתה עם איש, כולל ילדיה. אנשים רבים, וביניהם הנס פון בילוב, בעלה הקודם, תיקשרו עימה באמצעות מכתבים שהונחו על מפתן דלתה.[73][74]

פסטיבל ביירוית לאחר תקופת וגנר

עריכה
 
הבית בו קוזימה התאבלה במשך חודשים ארוכים על לכתו של וגנר

תקופת מעבר

עריכה

וגנר לא הוריש את ניהול פסטיבל ביירוית בצוואתו לאיש.[75] הוא כתב: ”אינני מסוגל לחשוב על אדם שמסוגל להמשיך את מורשתי. אין אף בן אדם שאוכל לסמוך על שיקול דעתו בניהול הפסטיבל”.[76] קוזימה החליטה לפרוש מהפסטיבל, ובנותיה וידידה, אדולף פון גרוס (גר'), ניהלו את העונה השלישית של הפסטיבל. עונה זו נערכה לפי תכנונו המקורי של וגנר, 12 הופעות של פרסיפל, כאשר אמיל סקריה היה המנהל האמנותי. מצבת השחקנים נשארה כזו של 1882.[77] בסיום הפסטיבל, קראה קוזימה מספר ביקורות שהדגישו את ההבדלים בין מורשתו של וגנר לפסטיבל. משימת חייה של קוזימה הייתה להאדיר ולקדש את אומנות וגנר, וגמלה בליבה ההחלטה לנהל את הפסטיבל. החלטה זו התקבלה לאחר הניסיון לשנות את מינויי האמנים בפסטיבל; יוליוס קניס הציע את הנס פון בילוב לתפקיד מנצח הפסטיבל ואת פרנץ ליסט למנהל המוזיקלי.[78] כל ניסיון ערעור במורשת וגנר כשל, וקוזימה נאלצה לקחת על עצמה את משרתו.

הפסטיבל בתקופת קוזימה

עריכה
 
זיגפריד וגנר, בנם של קוזימה וריכרד ומנהל הפסטיבל לאחר קוזימה. זיגפריד וגנר הופיע בביירוית לראשונה ב-1896

בשנת 1885 הודיעה קוזימה כי היא תנחה את הפסטיבל הבא, בשנת 1886. כהונתה כמנהלת הפסטיבל ארכה 22 שנים, עד שנת 1907. באותה תקופה ניהלה קוזימה 13 אירועים מקבילים לפסטיבל, הודות להגדלת הרפרטואר של הפסטיבל. מהבחינה המוזיקלית, עד שנת 1894, נוהל הפסטיבל בידי הרמן לוי, הנס ריכטר ופליקס מוטל. ריכטר ומוטל עבדו בפסטיבל לאורך כל שנות כהונתה של קוזימה, ולצדם הצטרפו מספר מנצחים מחוננים לצוות המוזיקלי של הפסטיבל.[79] מספר הצעות עבודה הוגשו להנס פון בילוב, אך זה דחה את כולן.[80] בזמן כהונתה, גברה קוזימה על חששותיהם של מעריצי וגנר (ביניהם פרידריך ניטשה), שהאמינו כי הפקדת הפסטיבל ביד אדם פריזאי תהרוס את מורשתו ויצירותיו.[81] תחת ניהולה הפך הפסטיבל מעסק קטן ולא רווחי למוסד מפואר, משגשג ומוכר.[82] המדיניות של קוזימה, שקידשה את מורשת וגנר, ספגה ביקורות ממספר אנשי מוזיקה; ג'ורג' ברנרד שו לעג למדיניות וטען כי המורשת של וגנר מיוצגת בפסטיבל בצורה הגרועה ביותר, אף שתיאר את קוזימה כ"זכר האלפא" של הפסטיבל. מבחינה מוזיקלית, טען שו, כי אופן השירה בפסטיבל, ששם דגש מוגזם על הגיית הטקסט, התיישן במרוצת השנים, והוא יוצר רושם דקלומי נוקשה הפוגם במוזיקה.[83]

פרסיפל הוצג לצד יצירות נוספות של וגנר בכל עונות הפסטיבל, למעט זו של 1896, שהוקדשה למחזור האופרות "טבעת הניבלונג". בשנת 1886, בשנתה הראשונה כמנהלת הפסטיבל, הוסיפה קוזימה לקאנון את האופרה "טריסטן ואיזולדה". חרף המולת הפסטיבל, קוזימה טיפלה באביה שלקה בלבו ונפטר מספר ימים לאחר הפסטיבל. קוזימה ניהלה את טקס ההלוויה ואת מקום קבורתו, אך סירבה לתהלוכת הזיכרון שנעשתה בהלווייתו של וגנר. לדברי אחד מתלמידיו, פליקס ויינגרטנר, פטירתו לא הסיחה את דעתה של קוזימה יתר על המידה, מניהול הפסטיבל.[84]

בין השנים 1888–1901 נוספו לרפרטואר הפסטיבל מספר אופרות חדשות דוגמת "טנהויזר", "לוהנגרין" ו"ההולנדי המעופף". לאחר פסטיבל 1894 התפטר הרמן לוי מניצוח הפסטיבל. ביוגרפים רבים טוענים כי התפטרותו הייתה תוצאה של האופרות האנטישמיות שהוספו לפסטיבל, שכן היה יהודי בעצמו.[85] בפסטיבל 1896 ניצח לראשונה זיגפריד, בנם המשותף והיחיד של וגנר וקוזימה, על אחד מחמשת מחזורי הטבעת בפסטיבל. הוא היה אחד המנצחים הקובעים של ביירוית לשאר תקופת קוזימה. בדומה לוונגר, קוזימה הייתה מוכנה לזנוח את דעותיה האנטישמיות למטרות הפסטיבל, ואף העסיקה את לוי בשנית. חרף הצטרפותו לצוות המנצחים וזניחת דעותיה האנטישמיות, קוזימה אישרה לילדיה ללעוג לו בחשאי.[86]

קוזימה הייתה נחושה לשמר את זכותו של הפסטיבל לבצע את "פרסיפל", מופע שמומן על ידי המלך לודוויג. לאחר מותו של לודוויג ב-1886 הציעו יורשי הפסטיבל העתידיים להפסיק את ביצוע האופרה, אך ניסיון זה כשל.[87] על פי חוקת גרמניה, "פרסיפל" יאבד את זכויות היוצרים מגנות עליו ב-1913, במלאת 30 שנים למותו של וגנר, דבר שעלול היה לאיים על עתיד האופרה בפסטיבל. בשנת 1901 ביקשה קוזימה להאריך את תקופת ההגנה על זכויות היוצרים ל-50 שנה, כלומר עד שנת 1933. ניסיון זה כשל לאחר שלא התקבל בפרלמנט הגרמני. בשנת 1903 נמסרה לקוזימה הידיעה כי היינריך קונריד יעלה בהמשך השנה את "פרסיפל" בבימת מטרופוליטן אופרה בניו יורק. קוזימה הביעה את זעמה במברק שנשלח לקונריד, אך מאמציה היו לשווא והאופרה הועלתה ב-24 בדצמבר. 11 ההופעות של פרסיפל בניו יורק צברו שבחים מפי מבקרי המוזיקה הקלאסית. עוינותה של קוזימה כלפי המטרופולין אופרה נמשכה עד תום חייה.[88] בתחילת המאה ה-20, נישאו שלוש מבנותיה: בלנדינה לרוזן ביאג'ו, דניאלה להנרי תודה ואיזולדה לפרנץ ביידלר.[89][90] בתה הצעירה, אווה, דחתה מחזרים רבים על מנת לעזור לקוזימה בשארית כהונתה.[91]

פרישתה מניהול הפסטיבל

עריכה

ב-8 בדצמבר 1906, בעת ביקורה אצל הרמן, נסיך הוהנלוהה-לנגנבורג, לקתה קוזימה בהתקף אדמס-סטוקס (סוג של התקף לב).[92] במאי 1907, עקב מצבה הבריאותי המידרדר של קוזימה, עבר ניהול הפסטיבל לזיגפריד וגנר.[93] לפני ההחלטה, טענה איזולדה, בתם הראשונה של וגנר וקוזימה, כי היא צריכה לרשת את קוזימה, כיוון שכל חייה עבדה במפעל המשפחה.[94] טענות אלו נדחו על ידי קוזימה, כיוון שהיה לה סכסוך עם בעלה של איזולדה, ביידלר.[95]

שנותיה האחרונות

עריכה
 
קוזימה מטיילת ברחבי ביירוית עם בנה, זיגפריד

קוזימה עברה לגור עם חפציה ונכסיה בחלק האחורי של מתחם ביירוית, הרחק מההמולה היומית של הפסטיבל. תחילה, היה זיגפריד משוחח איתה על התוכניות העתידיות של הפסטיבל, אך בהמשך היא נמנעה מקבלת דיווחים יומיים מבני משפחתה, והסתפקה בקריאת הביקורות על הפסטיבל.[96] בדומה לקוזימה, שימר זיגפריד באדיקות את מורשתו של וגנר, ואף שמר על הסטים המקוריים של פרסיפל בהופעה (בדומה להשקפה של קוזימה, לפיה אין לבצע שינויים בתפאורות הבמה של וגנר).[97] הביוגרף פרדריק ספוטס (Spotts) מתעד בביוגרפיה של קוזימה כי ”כל דבר שהוטבע על ידי הוריו, נשמר ללא שינוי, מתוך תחושת שליחות קפדנית”.[98]

בדצמבר 1908, התחתנה אווה, בתה הקטנה של קוזימה, בגיל 41 עם יוסטון סטיוארט צ'מברלין, היסטוריון בריטי שדגל בתורת הגזע. צ'מברלין הכיר את קוזימה בשנת 1888, ואת וגנר ב-1882, כשהשתתף בבכורה של פרסיפל. הוא חיזר מספר פעמים אחר אחיותיה הגדולות של אווה, בלנדינה ואיזולדה.[99] קוזימה רחשה אל צ'מברלין חיבה של אם לבנה, שכן התחברה לדעותיו האנטישמיות.[100] הסכסוך המשפחתי בין קוזימה ובעלה של איזולדה התרחב, משום שצ'מברלין עצר את ניסיונותיה של איזולדה לתקשר עם אימה.[101] בשנת 1913, הוסרה איזולדה מרשימת היורשים החוקיים של נכסי וגנר.[102][ו] לאחר מכן, רחקה איזולדה ממשפחתה ולא תקשרה עמם עד שנת 1919.[104] בשנת 1915, נישא זיגפריד, בגיל 46, לוויניפרד.[105] ביום הולדת בנם, חגגה קוזימה עמם וניגנה את Siegfried Idyll, על פסנתרו של וגנר.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חל צמצום משמעותי בפסטיבל ביירוית לשנת 1914, הן מבחינת הכספים שהושקעו בו, והן מהבחינה הרווחית.[106] בשנים שלאחר מכן, בוטל הפסטיבל עקב מצבה הכלכלי של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. ב-1923, במהלך שינוי אופייה הפוליטי של גרמניה חודש הפסטיבל ואדולף היטלר, שהיה ממעריצי וגנר, ביקר בעונה המחודשת של הפסטיבל. על אף שלא התיידד עם קוזימה, נהג היטלר להגיע לפסטיבל בכל שנה.[107][108] צ'מברלין ווינפרד הפכו לחברים במפלגה הנאצית ופסטיבל 1924 הוקדש כולו להילולת המפלגה והגזע הארי.[109] באותו פסטיבל, הסתיימה ההיעדרותה הממושכת מן הפסטיבל של קוזימה, אז בת 86, והיא השתתפה בחזרות הגנרליות של פרסיפל וצפתה במערכה הראשונה ב-23 ביולי.[110]

בשנת 1927, בגיל 90, הידרדר מצבה הבריאותי של קוזימה משמעותית. בעיירה ביירוית התפללו רבים לשלומה ועלו לביתה.[111] בשלוש השנים האחרונות לחייה הייתה מרותקת למיטתה, התעוורה והייתה צלולה לפרקי-זמן קצרים. היא נפטרה בגיל 92, ב-1 באפריל 1930. לאחר טקס ההלוויה בחצר הפסטיבל, הועברה גופתה לעיר קובורג(אנ'), שם נשרפה.[112]

מורשת

עריכה
 
קברה של קוזימה

קוזימה הקדישה את כל חייה לשימור ולהאדרת יצירותיו של וגנר. היא הגשימה עוד בחייו את חזונה באמצעות כתיבת יומן, המציג את רעיונותיו, אהבותיו ודעותיו הפוליטיות, וחיה לפיהם. לאחר מותו הפסיקה את כתיבת היומן, והחלה לשרת את זכרו באמצעות מפעל חייו, פסטיבל ביירוית.[113] בתקופתה הצליחה להפוך את הפסטיבל לעסק רווחי, מפואר ומוכר. פרשנים רבים ביקרו את מדיניותה של קוזימה; ההיסטוריון ג'יי. קיי הולמן (Holman) תיאר את תקופת כהונתה כ"שמרנית וחונקת". ”קוזימה דבקה בתפיסות הבמה המקוריות של וגנר. תפיסות אלה נזנחו על ידי בניו בשלהי מלחמת העולם השנייה”.[114] אוליבר הילמס (Hilmes) מדמה את הנהלת הפסטיבל למנזר של הקהילה הנוצרית: ”קהילת ביירוית חולקת השקפה פילוסופית–אנטישמית משותפת, בדומה לקהילה נוצרית הדוקה”.[115] בשנת 1869, קוזימה התנגדה לפרסום תכנים אנטישמיים בפסטיבל, בשל קריאות להחרמתו. זו הייתה הפעם הראשונה שקוזימה מבצעת שינוי בפסטיבל. פיליפ הנשר ציין לטובה את אהבתה של קוזימה לתרבות הגרמנית וכתב כי ”קוזימה ניסתה להפוך את ביירוית למרכז פולחן המשמר את טוהר התרבות הקלאסית של גרמניה. היא הצליחה להפוך את דמותו השנויה במחלוקת של וגנר, למושא הערצה”.[116]

קוזימה קיבלה שבחים גם מסופרים ומלחינים, שאף כינו אותה "הדמות החזקה במשפחת וגנר".[117] ריכרד דו מולן אקרט, הביוגרף הראשון של קוזימה, הציג אותה כ"אישה החשובה ביותר במאה ה-19".[118] ג'ורג' ריצ'רד מארק (Marek) טוען בספרו כי בלעדיה, פסטיבל ביירוית לא היה נוסד ופרסיפל לא היה נכתב.[119] הסופר הנשר תיאר את קוזימה כאישה "מחרידה", אנטישמית ופשיסטית. בשנת 1977, נקבר אפר גופתה של קוזימה בגן וואהנפריד(אנ').

לקריאה נוספת

עריכה
 
פסל בדמותה

קישורים חיצוניים

עריכה
עיינו גם בפורטלים:
  פורטל מוזיקה קלאסית
  פורטל גרמניה
  מדיה וקבצים בנושא קוזימה וגנר בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
  1. ^ מארי זייפה את תעודת הלידה של בתה, שם נרשמה אם התינוקת כ"קתרין-אדלאייד מראן", בת 24. תרמית דומה נעשתה שוב כעבור שנתיים, כשאמה של קוזימה נרשמה כ"קטרינה דה פלאוויני"; צעדים אלה נחשבו לנחוצים כדי להסתיר את מעשי הניאוף של מארי, או אולי, לדברי הביוגרף של ליסט, דרק וטסון, כדי למנוע משארל ד'אגו כל אפשרות לתבוע חזקה על הילדות.
  2. ^ ביוגרפים רבים העלו סברה שטוענת, כי בילוב לא ידע שאיזולדה איננה בתו.[29]
  3. ^ ביומנה של קוזימה עולה כי גוטייה נשארה קרובה לווגנר עד יום מותו. ביוגרפים רבים מעלים מספר סברות לגבי הפרשה, לפיהן, ב-12 בפברואר 1878, מצאה קוזימה את מכתבי האהבה שהשניים כתבו זה לזה.[52]
  4. ^ לאחר שבילוב עזב את וגנר, תפס ריכטר את מקומו. בדומה לבילוב, ריכטר הקדיש את חייו לשימור יצירותיו של וגנר ולניצוח עליהן. ב-1880, הוא מונה למנהל התזמורת בבית המשפט של מיינינגן, וב-1916, נפטר.[39]
  5. ^ ג'ונתן קאר, אחד מהביוגרפים של וגנר, מעלה סברה הטעונת כי משך הזמן בו ישבה קוזימה לצד גופתו מופרך. הוא טוען כי היסטוריונים רבים הגזימו בטענות הללו. הוא מבסס את טענתו באמצעות מברק ששלח פרנץ ליסט לפול פון ג'וקובסקי, מעצב בימת פסטיבל ביירוית[70]
  6. ^ לפי הרשומות הגרמניות, איזולדה הייתה רשומה כביתם של הנס פון בילוב וקוזימה. וגנר מעולם לא הכיר בה כאחת מצאצאיו.[103]

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Watson, עמ' 30–31
  2. ^ Watson, עמ' 32–37
  3. ^ Hilmes, עמ' 4–7
  4. ^ Hilmes, עמ' 2
  5. ^ Watson, עמ' 69–70
  6. ^ Hilmes, עמ' 11–14
  7. ^ Marek, עמ' 7
  8. ^ Marek, עמ' 6
  9. ^ Marek, עמ' 12
  10. ^ Hilmes, עמ' 19
  11. ^ 1 2 Carr, עמ' 30
  12. ^ Marek, עמ' 22–23
  13. ^ Christopher Fifield, Bülow, Hans (Guido) Freiherr von, מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים, 2001
  14. ^ Hilmes, 37–43
  15. ^ Marek, עמ' 28–29
  16. ^ Hilmes, עמ' 46
  17. ^ Hilmes, עמ' 47
  18. ^ Marek, עמ' 30–31
  19. ^ Hilmes, עמ' 48–49
  20. ^ Hilmes, עמ' 53–55
  21. ^ Hilmes, עמ' 59–61
  22. ^ Hilmes, עמ' 58 ועמ' 62
  23. ^ Marek, עמ' 45
  24. ^ Hilmes, עמ' 71
  25. ^ 1 2 Marek, עמ' 55–60
  26. ^ Hilmes, עמ' 72
  27. ^ Hilmes, עמ' 73–74
  28. ^ Hilmes, עמ' 81
  29. ^ Gutman, עמ' 336
  30. ^ Hilmes, עמ' 91–93
  31. ^ Marek, עמ' 81
  32. ^ Marek, עמ' 82
  33. ^ הילנס, עמ' 98–99
  34. ^ Hilmes, עמ' 102
  35. ^ Marek, עמ' 102
  36. ^ Skelton, עמ' 27
  37. ^ Marek, עמ' 111
  38. ^ Hilmes, עמ' 118
  39. ^ 1 2 Marek, עמ' 113
  40. ^ Gutman, עמ' 82
  41. ^ Marek, עמ' 142
  42. ^ Spotts, עמ' 40
  43. ^ Spotts, עמ' 45–46
  44. ^ Marek, עמ' 156
  45. ^ Hans Gál, "Wagner", עמ' 100
  46. ^ Hilmes, עמ' 123–124
  47. ^ Skelton, עמ' 154
  48. ^ Hilmes, עמ' 133
  49. ^ Skelton, עמ' 261–265
  50. ^ Marek, עמ' 166–167
  51. ^ Marek, עמ' 168–169
  52. ^ Skelton, עמ' 299
  53. ^ Spotts, עמ' 62–63
  54. ^ Spotts, עמ' 71–72
  55. ^ הנס גל, "וגנר", עמ' 101–102
  56. ^ 1 2 3 Hilmes, עמ' 140–142
  57. ^ Marek, עמ' 178–179
  58. ^ Wagner, "My Life"
  59. ^ Hilmes, עמ' 143
  60. ^ Skelton, עמ' 340
  61. ^ Hilmes, עמ' 145
  62. ^ John Deathridge, Wagner Beyond Good and Evil, University of California Press, 2008, p. 163
  63. ^ Marek, עמ' 188–190
  64. ^ Spotts, עמ' 87
  65. ^ Spotts, עמ' 83
  66. ^ Hilmes, עמ' 149
  67. ^ Hilmes, עמ' 150
  68. ^ Skelton, עמ' 142–145
  69. ^ Skelton, עמ' 516
  70. ^ 1 2 Carr, עמ' 48 ועמ' 52
  71. ^ Hilmes, עמ' 151
  72. ^ 1 2 Hilmes, עמ' 154–156
  73. ^ Marek, עמ' 207
  74. ^ Marek, עמ' 204
  75. ^ Hilmes, עמ' 160
  76. ^ Hilmes, עמ' 162
  77. ^ Spotts, עמ' 91
  78. ^ Marek, עמ' 209–210
  79. ^ Marek, עמ' 279
  80. ^ Carr, עמ' 62
  81. ^ Carr, עמ' 55
  82. ^ Carr, עמ' 111
  83. ^ Marek, עמ' 226
  84. ^ Hilmes, עמ' 178–182
  85. ^ Spotts, עמ' 115
  86. ^ Eric Werner‏, Jews around Richard and Cosima Wagner‏, The Musical Quarterly, עמ' 172–199
  87. ^ Marek, עמ' 243–244
  88. ^ Marek, עמ' 246–252
  89. ^ Hilmes, עמ' 176
  90. ^ Hilmes 245–246
  91. ^ Hilmes, עמ' 243–244 ועמ' 248
  92. ^ Hilmes, עמ' 251–252
  93. ^ Hilmes, עמ' 254
  94. ^ Carr, עמ' 123–124
  95. ^ Spotts, עמ' 122
  96. ^ Marek, עמ' 259–261
  97. ^ Carr, עמ' 161
  98. ^ Spotts, עמ' 123
  99. ^ Hilmes, עמ' 255
  100. ^ Carr, עמ' 89
  101. ^ Hilmes, עמ' 267
  102. ^ Marek, עמ' 237
  103. ^ Hilmes, עמ' 159
  104. ^ Carr, עמ' 128
  105. ^ Carr, עמ' 135
  106. ^ Marek, עמ' 264
  107. ^ Carr, עמ' 140–142
  108. ^ Hilmes, עמ' 308
  109. ^ Spotts, עמ' 142
  110. ^ Hilmes, עמ' 306
  111. ^ Hilmes, עמ' 310
  112. ^ Hilmes, עמ' 312–313
  113. ^ Eric Salzman, On Reading Cosima Wagner's Diaries‏, The Musical Quarterly, עמ' 337–352
  114. ^ Holman, עמ' 373
  115. ^ Hilmes, עמ' 158
  116. ^   Philip Hensher, ‏Cosima Wagner: the Lady of Bayreuth: review, The Telegraph, 1 May 2010
  117. ^ Ernest Newman, Cosima Wagner‏, The Musical Times, עמ' 401–402
  118. ^ Richard Du Moulin-Eckart, עמ' 17
  119. ^ Marek, עמ' 278


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קוזימה_וגנר&oldid=40013040"