במשך הדורות התפתחה ההגדה במישור האמנותי, לצד המישור הלמדני-פרשני. תלמידי חכמים הוסיפו בה פיוטים וחיברו עליה ביאורים, בעוד שאמנים יצרו הגדות קלף מעוטרות ומצוירות.[2] כמו כן, בקהילות רבות ההגדה נאמרת בשירה, עם מנגינות מסורתיות וחדשות.[3]
"הא לחמא" נאמר בארמית, כיוון שזו השפה אותה דיבר רוב עם ישראל מאז תקופת החשמונאים. ”ולפיכך הוצרכו לחבר דברי הגדה בלשון הארמית לפשוטי-העם, לנשים וילדים שלא ידעו עברית”.[4] יש מחלוקת בין החוקרים מתי נכתבה הפסקה הא לחמא עניא, האם בתקופת בית שני, או אחרי החורבן.[4]
חלקו הראשון של תיאור סיפור יציאת מצרים, נפתח על ידי הצעיר/ה מבאי הסדר, בשיר, בדקלום או בהקראה של הפסקה המתחילה במילים מה נשתנה. הפסקה כוללת ארבע שאלות על הייחודיות של ליל ערב פסח, מכל הלילות האחרים בשנה. סיפור יציאת מצרים, הבא לאחר פיסקה זו, הוא התשובה לשאלות אלה. לדעת חלק מהפרשנים, מטרת שאלת הקושיות, היא לעניין את הילדים ולגרום להם להבין, שליל הסדר הוא אירוע מיוחד, ולא עוד ארוחה חגיגית. יש הנוהגים, שכל אחד ואחת מהילדים והילדות קורא/ת בתורו/ה את כל השאלות, או אחת מהן, ויש הנוהגים, שכל הילדים שואלים אותן במשותף.
”מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת” מתייחס לארבעה מאפיינים:
ההסבה: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין". שאלה זו מתייחסת למנהג לאכול את הסדר בשכיבה על כריות (בהסבה) בניגוד לישיבה רגילה על כיסא.
מנהג שאלת הקושיות בליל הסדר, נהוג עוד מזמן בית המקדש, אולם אז הקושיה השלישית הייתה שונה, ונוסחה היה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל - הלילה הזה כולו צלי".[5] ואילו הקושיה הרביעית הייתה כקושיה השלישית בנוסח ההגדה שלנו ועל ההסבה לא שאלו בזמן בית המקדש.[ב]
לאחר "מה נשתנה", נהוג, בקרב יהודי תימן, לקרוא את הקטע מא כ'בר, שתוכנו קיצור ההגדה בערבית תימנית.[6]
הרבנים בבני ברק וארבעה בנים, מתוך הגדה שיצאה בתוניס בשנת 1920
חלק זה של ההגדה מתחיל בסיפור ארבעת הבנים. הוא מבוסס על ארבעה סוגי בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. על פי המדרש, כנגדם הכפילה התורה את המצווה לספר את סיפור יציאת מצרים וחזרה עליה 4 פעמים בצורות שונות, כדי לתת להם תשובות המתאימות להבנתם.
”כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול”
כל אחד מהבנים שואל שאלה על החג, בהקבלה ל-ארבע הקושיות, והמסובים עונים לו:
הבן ה"חכם" שואל על פרטי ההלכות הנהוגות, ונענה על חשיבות המנהגים.
ה"רשע" שואל "מה העבודה הזאת לכם?" - על כי אמר "לכם" והוציא עצמו מהכלל, עונים "לו היה שם לא היה נגאל".
ה"תם" שואל: "מה זאת?" - שאלה פשוטה המתייחסת לסדר, ומקבלת בהתאם תשובה פשוטה: "ביד חזקה הוציאנו ה' אלוהינו ממצרים".
"זה שאינו יודע לשאול": נאמר בהגדה "את פתח לו" - אתה תשאל במקומו, ותסביר לו את החג וחשיבותו.
בשלב זה של ההגדה, מספרים את סיפור יציאת מצרים, שהוא לבו של ליל הסדר.
חז"ל ביארו, שהסיפור צריך להתחיל בגנות ולהסתיים בשבח.[7] לכן, קוראים את הדרשות מהספרי של ארבעת הפסוקים בהתחלת פרשת כי תבוא מספר דברים. ששם מביא הביכורים מספר על שעבוד בית יעקב בבית לבן הירידה למצרים, היציאה ממצרים והכניסה לארץ ישראל בכך גם כן מתחיל מביא הביכורים בהגדה שבה מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
רבי יהודה היה מכנה אותם בקיצור בראשי-תיבות (נתן בהם סימנים): "דְצַ"ךְ, עַדַ"שׁ, בְּאַחַ"ב" ראשי תיבות: דם צפרדע ך(כ)ינים | ערוב דבר שחין | ברד ארבה חושך בבכורות"
מנהג ידוע, שבאמירת כל אחת ואחת מהמכות וכל אחד מהסימנים, כל אחד שופך מעט מהיין בכוסו לתוך כלי חרס שבור.[8]
נוסח "דיינו", הגדת ונציה, 1609
לאחר מכן, נוהגים לשיר את הפיוט דיינו - שיר, בו מודים על כל אחד מהניסים, שעשה האל בעת יציאת מצרים.
בהיגד זה, מסבירים את הסיבות שהביאו למצוות המרכזיות בליל הסדר, שהם "קרבן פסח" "מצה" ו"מרור". על פי רבן גמליאל, יש חובה להזכיר אותם, ולהסביר על שום מה נתקנו, לדבריו היגד זה הוא מעיקר מצות סיפור יציאת מצריים. ”רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר[9]. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם.”
בנוסף, ההגדה דורשת, שכל אחד מהנוכחים בסדר, יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם".[10]
משפחה יהודית סביב שולחן הסדר. לונדון, 1899ליל הסדר באוקראינה, שנות השלושים. ניתן לראות את הגבר מימין לבוש בקיטל, ואת כוסות היין בקדמת התמונה. (צולם על ידי חברה לא יהודיה של המשפחה)
יש נוהגים שאדם אחד קורא את כל הטקסטים, ויש נוהגים שכל משתתף בסדר קורא קטע בתורו, וחלק מהקטעים אף מושרים על ידי המסובים במנגינה מסורתית.
ההגדה מיועדת לכל הגילאים, מהמבוגר, שמצווה במצווה "והגדת לבנך", ועד הקטן שבמסובין לשולחן החג. דגש מיוחד יש בחינוך הילדים למצווה זו, ורבים ממנהגי ליל הסדר נועדו לעורר אצלם עניין וערנות, כדי שישאלו ויבינו, במה שונה הלילה הזה משאר הלילות. כגון: אכילת כרפס בתחילת הסדר וסילוק המאכלים מהשולחן בטרם האכילה, קריאת נוסח ה"מה נשתנה" בפי צעיר המשתתפים, שבו ארבע שאלות על השוני, שבין ליל הסדר ללילות רגילים, גניבת האפיקומן להשארת הילדים ערים, המנהג להשאיר כיסא לאליהו הנביא, כמו המנהג לפתוח לו את הדלת, וחלוקת אגוזים למשחק, על-מנת לגרום להם להישאר ערים עד סוף הסדר.
על פי ההלכה, בזמן אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות של יין, יש להסב על צד שמאל כמנהג בני החורין בתקופה הרומית, אך אין להסב בזמן קריאת ההגדה עצמה. גם שתיית ארבע כוסות נתקנה משום 'דרך חירות', ומספרן מרמז גם לארבע לשונות של גאולה - "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" "ולקחתי", שמות ו': " ו ... וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם...[11]
הסיום "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" נאמר בעברית כי הוא כבר לא חלק מהפניה לעניים, אלא בקשה, תפילה לה'.
מחברה של ההגדה והתקופה בה היא חוברה אינו ברור, יש שיחסו את כתיבתה במהדורה הבסיסית לאנשי כנסת הגדולה ויש שכתבו כי מחבר ההגדה הוא התנא שמעון בן עזאי, שחי בתחילת המאה השנייה. הרב דוד אַבּוּדֶרְהֶם, פרשן התפילות, סובר כי ההגדה בנוסח הסופי שלה היא בעצם שילוב של שתי הגדות שונות של האמוראיםאביי ורבא שחיו לפני כ-1,700 שנה.[12]
על פי החוקר דניאל גולדשמידט ההגדה של פסח "לא בידי מחבר אחד נתחברה ולא בידי חבורת מחברים, ובכלל לא נתחברה לצורך ליל הסדר, אלא גופה לקט דברים מן המקרא, מן המשנה ומן המדרש, טופסי ברכות, תפילות ופיוטים".[13]
הפיוטים והפזמונים צורפו בימי הביניים. ההגדה זכתה למהדורות רבות מספור, ונכתבו אודותיה פירושים רבים החל בתקופת הראשונים ועד לזמננו. הנוסחים העיקריים הם: מנהג איטליה ומחזור רומא, מנהג בלקן ומחזור רומניה, מנהג אשכנז - צפון-צרפת - אנגליה, מנהג דרום צרפת, מנהג ספרד ומנהג תימן.[17]
בקרב יהודי תימן נהוג להוסיף את הקטע "מא כ'בר", שנאמר על ידי ילד ותוכנו הוא קיצור ההגדה בשפה התימנית-יהודית, על מנת שמשתתפי הסדר שאינם דוברי עברית יוכלו להבין ולקיים את מצוות ההגדה.
ישראל יובל סבר שבהגדה מופיעות עקבותיהם של הפילוג היהודי-נוצרי והפולמוס היהודי-נוצרי, ושכמו רכיבים אחרים במסורת הרבנית היא התפתחה מתוך דיאלוג ועימות סמוי עם הנצרות. "דיינו" הוא לדעתו תגובה למזמורי האִימְפְּרוֹפֶּרִיַה (אנ') הנוצריים, בהם הואשמו היהודים שגמלו על כל הטובות שעשה להם אלוהים בצליבתו; מחברי ההגדה נמנעו מלדרוש פסוקים ששימשו את הנוצרים, גם כשהמסר היה דומה; הדגש על בלעדיות האלוהים, המתבטא בקטעים "אני ולא מלאך" או העלמת משה, נועד לסתור את מעמדו של ישו. בכך הטקסט משקף את המאבק על המורשת של בית שני, שהתבטא בצד הנוצרי בפולמוס הקוואטרודקימני (אנ') (נגד אלו שביקשו להמשיך לחגוג את הפסחא במועד הישן ולא בהכרח ביום ראשון) או בקיומם של חיבורים דמויי-הגדה בנצרות הקדומה.[18]
בשנת תשס"ח יצאה בירושלים, על ידי מכון ירושלים, הגדה בשם אוצר מפרשי ההגדה - ליקוט מכל ספרות חז"ל והמפרשים אודות ההגדה.
בשנת תשע"ג יצאה הגדה מבוארת "מתיבתא" על ידי מכון עוז והדר, ובה אוצר נרחב של כל פירושי הראשונים והאחרונים, פסקי הלכות ושינויי נוסחאות מהגדות הגאונים והראשונים, כולל מבוא נרחב על סדר ליל פסח.
לפי הקבלה, ההגדה אוצרת בתוכה סודות ורמזים לתהליכים רוחניים עמוקים שעובר האדם בדרכו לדבקות באל. ניתן לראות זאת בבירור בקטע: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם" לפי זה אין לראות ביציאת מצרים אירוע חד פעמי אלא אירוע מתמשך אשר הפרט או הכלל חווה בכניסתו לעולם הרוחני.
"כמו שאמרו חז"ל 'ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו' אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דווקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות".
— הרב ברוך שלום אשלג, שלבי הסולם, מהו מסרת גבורים ביד חלשים בעבודה
מבנה ההגדה, המתחילה בגנות ומסיימת בשבח, מייצג את השלבים אותם עובר האדם בדרכו הרוחנית, כאשר נקודת ההתחלה היא תחושת הריקנות והאפסיות:
"...הנה הטעם של 'להתחיל בגנות ולסיים בשבח' הוא עד"ה 'כיתרון האור מן החושך' וע"כ צריך לזכור עניין הגנות שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו, ונודע אשר כל ההתחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה"
תחושת ההעדר הקודמת להויה, קרי לגילוי העולם הנסתר, מתבטאת בשיר הפותח את ליל הסדרמה נשתנה. ארבע הקושיות מייצגות את הקשיים והשאלות, אותם מעלה האדם בדרכו הרוחנית, ובלעדיהם אינו יכול להשתחרר מכבלי האגו ולהגיע לחירות אמיתית.
התהליך הרוחני בקבלה מורכב מארבעה שלבים, הנקראים: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. המספר ארבע הוא מוטיב מרכזי בהגדה, למשל שתיית ארבע כוסות יין, המקבילות לארבע לשונות גאולה, ועל כך אומר האר"י: "ולזה צריך לכוין בד' כוסות, כי כל כוס גי' אלהים, של ד' עולמות. כוס א' של קידוש נגד אצילות...כוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים מתחלה היו עובדי ע"ז, לכן אמר רשע נגד עשיה,.. כוס ג' בברכת המזון בבריאה... כוס ד' ביצירה שיש שם קליפות... ולכן בכוס זה אומרים שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, כמו פרעה שאמר לא ידעתי את ה'".[19]
פירושים רבים נכתבו בידי המקובלים על ההגדה[דרוש מקור], וזאת מאחר שראו ביציאת מצרים יסוד ועיקר בעבודה הרוחנית, כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: ”יסוד יציאת מצרים: להלחם בטבע הגס של החיים כדי שיחול בקרבו אותו מאור של טבע הקודש”.[20]
הדימוי שעל הכריכה להגדה של פסח שציירה האמנית יונה לוי גרוסמן
הנוסחים המסורתיים של ההגדה היוו השראה להתפתחות במאה ה-20 נוסחים שונים של הגדות בסגנון חופשי, שנוצרו כלקט של יצירות ספרותיות לקריאה בליל פסח סביב שולחן הסעודה, כגון הגדות הקיבוצים שחבריהם הכינו הגדות משלהם, "הגדה קיבוצית לפסח", שסטו מעט או הרבה מהנוסח המסורתי, ושיקפו את האידאולוגיה של הקיבוץ. גורמים בתנועה הרפורמית הציעו אף הם הגדות בנוסח מותאם לאידאות העדכניות של היהדות לפי תפיסת התנועה.
בקרב אנשי היישוב החדש בארץ ישראל, בעיקר מתקופת העלייה השנייה ואילך, היו רבים שהגיעו באו מבתים משכילים וציונים, ואחרים שהיו בעלי אוריינטציה חלוצית. אצל חלק גדול מהם גברה הזהות כיהודים וכציונים לאומיים על זיקתם לדת היהודית, ורובם לא שמרו מצוות ונהגו כחילונים. עם זאת, היוו ליל הסדר וההגדה של פסח, מרכיב בעל משמעות אף בזהות הציונית החילונית.
יצירת "ההגדה הקיבוצית לפסח" החל בתנועה הקיבוצית, והמשיך לחוגים נוספים. נכתבו מספר "הגדות קיבוציות", בעלות הבדלים פנימיים. לכולן הייתה אוריינטציה ציונית וחקלאית, ובמקביל הייתה חילונית. הגדות אלו אמנם מבוססות בחלקן על ההגדה המסורתית, אך מופיעים בהם גם טקסטים ואיורים חדשים, ובראשם אזכורים לאירועים מן האקטואליה של היהדות והציונות במאה העשרים, ראיית היציאה "מעבדות לחירות" באור הציונות המתחדשת, וכן הדגשת חג הפסח כחג חקלאי המסמל את האביב.
בשנת 1942 הודפסה הגדה על ידי "פלוגה ארצישראלית למדידה 504", אשר השתייכה לצבא בריטי ושחייליה היו בני היישוב היהודי. ההגדה הזו קבלה את השם "חד חיילא" והיא נרכשה על ידי מוזיאון ישראל בשנת 1946 עבור חיילים בריטיים בארץ ישראל.[21] איש החינוך והתרבות, גדעון אלעד מקיבוץ חצרים, הקים אוסף של אלפי הגדות קיבוציות ואלטרנטיביות לפסח. האוסף נתרם מעזבונו לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב[22].
מוקי צור ויובל דניאלי (עורכים), יוצאים בחודש האביב: פסח ארץ-ישראלי בהגדות מן הקיבוץ, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, מכון בן-גוריון, יד טבנקין, יד יערי, תשס"ד-2004. - אלבום המאגד פרקים מ-500 הגדות קיבוציות שראו אור בין השנים 1930 ל-1960.
מאיר בר-אילן, 'אילו הוציאנו ממצרים... – דיינו', כתבור בהרים: מחקרים בתורה שבעל פה מוגשים לפרופסור יוסף תבורי, בעריכת א' עצמון וצ' שפיר, אלון שבות: הוצאת תבונות, תשע"ג עמ' 305–332
^ניתן גם לומר "אגדה של פסח", כדברי ד"ר גבריאל בירנבאום: "אין בין אגדה להגדה אלא שינוי צורה בלבד ללא כל הבדל במשמעות. כך במקורו של דבר, אולם ברבות הימים גברה הצורה אגדה ודחקה את הגדה".[1]
^הקושיה על בשר צלי מופיעה בהגדות כתבי יד שבגניזת קהיר מתקופת הגאונים, ואם כן ייתכן שעדיין שאלו בנוסח זה בארץ ישראל אפילו אחרי שנחרב הבית.
ערך מורחב – הא לחמא עניא
,_f.6v_-_BL_Add_MS_18724.jpg)
איתמר גרינולד, למה נמחקו משה ואהרן מן ההגדה של פסח?, באתר הארץ, 9 באפריל 2017
